ישראל קדושים · פרק ו׳, ג׳

ובסוטה (ל"ה:) היאך למדו אומות העולם שגרו נוטירין וכו' ועיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה כיצד מהירושלמי. והרי כתבו כן במכוון כדי שילמדו אומות העולם אף שהיה כדי שיתגיירו. מכל מקום איך צוה השם יתברך לכתוב לתקלה שהרי אפשר שילמדו ולא יתגיירו וכמו שהיה באמת ועברו אגזל ועריות ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול בהנחת המכשול אף שזה נכשל אחר כך מעצמו על ידי זה. ובחולין (ק"מ.) לא אמרה תורה שלח לתקלה. והגם דבאמת על דבר זה נחתם גזד דינם והוה ליה לתקלה. ובעל כרחך היה להניח כתוב כדי שלא יהיה להם פתחון פה כמו שכתוב שם ברש"י ד"ה האיך. מכל מקום אלו היה זה מז' מצות בני נח שלא ילמדו בתורה כלל היאך הותר לעבור אלפני עור ולהניח לפנים. ועל כרחך כמו שכתבתי דלהניח תורה שבכתב לפניהם שפיר דמי, והם לא יבינו הפירוש דתורה שבעל פה רק יראו הכתוב לבד וזה אין איסור גם בגיותם. ואם ירצו להתגייר ילכו אצל בני ישראל ללמדם הפירוש שבעל פה, והם לא ילמדום עד שיגיירום תחלה. ועיקר המורשה היינו העסק בה להבין הפירוש שבעל פה. וזה שאמרו בסוכה (שם) מאי תורה תורה צוה לנו וגו' ואף דמלמדו פסוק ראשון דקריאת שמע שהוא גם כן תורה. עיקר התחלת ההכנסה לילד הישראלי בתורה הוא הקנין שיש לבני ישראל בדברי תורה שהוא מורשה להם להיות מסור בידם לגמרי ובמקרא זה דתורה צוה וגו' שם הוא כח דבר זה שעל ידי זה נעשית התורה מורשה ובקנין. כידוע שכל פסוק בדברי תורה יש בו הכח של אותו דבר כמו מצות קריאת שמע הוא בפסוק שמע ישראל שבזה שאומר שמע וגו' הוא משמיע באמת בלבבו כן. וכן בזה שמלמדו פסוק תורה וגו' הוא נקנה לו לירושה באמת.