ישראל קדושים · פרק ו׳, ב׳

והתורה שבעל פה הוא המשכה מעצם חכמה העליונה לחכמה תתאה שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל. דעכי אם עירובין (כי אם:) דחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שזה נקרא, דודיך. דבזה היא תוקף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי כל היחודים הם על ידי התורה שבעל פה, וכל התחדשות דתורה שבעל פה הוא על ידי היחודים ודביקות הגמור דקודשא בריך הוא, דבכל מקום שגלו שכינה עמהם והיא המסטורין שלו כמו שאמרו בתנחומא סוף פרשת תשא. לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שמסטורין שלי בידו וכו' יעוין שם. וזהו הגדת הרזין שאינו רק ליעקב ולשון הגדה אינו בכתב כמו שאמרו גבי עדים אם לא יגיד וגו' וממעט מפיהם ולא מפי כתבם, ועל כרחך דאינו גם כן בכלל לשון הגדה. וכן הך מגיד היינו התורה שבעל פה וזהו המסירת דברי תורה דלא עשה כן לכל גוי. ונראה לי דגם מה שאמרו בסנהדרין (נ"ט ריש ע"א) עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, היינו דרך עסק להבין מה שכתוב בה דזהו התורה שבעל פה. שכל דברי תורה שבכתב סתומים והעוסק בה צריך לפרש דבריה ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל. שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פירוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתים המפרשים אותה על דרך האמת. והם פירוש בפירוש בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העסק בתורה על כרחך הוא מתבונן בתורה שבעל פה שהוא פירוש הכתב. ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהלת יעקב לבד שהתורה מסורה להם לגמרי וכמו שכתבתי. אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בשבעים לשון.