ישראל קדושים · פרק ו׳, כ״ט

והעמי הראצות אף על פי שהם מזרע ישראל שכל אחד יש לו אחיזה בדברי תורה ויש לו גם כן שייכות לקדושה מכל מקום כיון שאינו בהתגלות לבו אין קדושה זו מתגלית אצלו בעולם הזה גם כן והקדושה שלו הוא רק בהגדרה ועל כן לא נמנית עוד באחרונה בסוף סוטה ובאה החסידות במקומה משום דלא עם הארץ חסיד כמו שאמרו באבות. וכן אם אין תורה אין יראה. על כן אחר שהשלים נפשו בז' תחתונות שהם כח המעשה (אשר האחרונה שבהם הענוה בהכרת שפלותו. כי כל שלימות ע"ה הוא בכח המעשה ובזה צריך לענוה. מה שאין כן בחו"ב אין צריך לענוה. אבל הת"ח עיקר הענוה שצריך הוא כשמגיע לג"ר ולהבינה שבלב שלא יתגאה בה ולכך אצלו הענוה השמינית) ובא לבינה שבלב ששם במעמקי הלב שורש נפשו יש לו שייכות ואחיזה באיזה דברי תורה. ועל ידי זה זוכה ליראה ומשם לחכמה שבמוח הוא מעורר בו קצת רוח חכמה יותר. ואז יכול לזכות גם לחסידות כי כבר יצא משם עם הארץ גמור, ואז זוכה אחר כך גם לרוח הקודש דודאי אי אפשר בעם הארץ גמור, רק שיש לו ריח תורה על כל פנים כי רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים דהיינו חיי עולם וזה אי אפשר אלא על ידי טל תורה המחייהו. ורוח הקודש הוא הטל תורה היורד מלמעלה על הנפשות דבני ישראל כידוע דאותיות שאחרי שם הוי' הם בגימטריא טל. כי שם הויה הוא התגלות הדברי תורה בפועל והוא התורה שהוריד לנו משה רבינו ע"ה ומסרה לבני ישראל בפומבי. והטל הוא האחוריים והנעלם ממנה והוא שופע תמיד ולא מיעצר. רק כאשר יהיה כלי מוכן וראוי לקבל אותו הטל דברכה אז הוא נקלט בכל רמ"ח איבריו הרוחניים המחיים להגופניים ונקשר בהם עד שאין נפרד גם לאחר מות והסתלקות הנפש הוא נשאר תוך ההבלא דגרמי שבעצם הלוז שאין נרקב וכלה לעולם כדרברי רבותינו ז"ל.