ישראל קדושים · פרק ו׳, כ״ח

וכן אשה מצינו ברוריה דבותהו דר' מאיר דלמדה תורה כמו שאמרו בפסחים (ס"ב:) ובכמה דוכתי והיא גם כן תנא דברייתא בתוספתא דכלים (בבא מציעא פרק א') ובגוי משכחת ליה בז' מצות דידהו כמו שאמרו בסנהדרין (נ"ט.)] על זה דגוי העוסק בתורה ככהן גדול. ומכל מקום האמת יורה דרכו וקושטא קאי מפשטות לשון התדב"א שם דתלוי במעשה ולא בתורה וכן מהענין שם שאמר מה טיבה של דבורה וכו' בעלה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות וכו' עיין שם. ואף על פי שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם אחר כך. ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועל כרחך דהיה בה חכמה ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצוה ועושה אין בזה זכות כל כך. וגם מאחר דאינה מצווה אינו שייך לה ואין כח פעולת התורה גדול אצלה כל כך. שאלו היה התורה גם אצלם תבלין ליצר היה השם יתברך מצוה גם כן. וגם לחד מאן דאמר בסוטה שם דכמלמדה תפלות ודאיסורא נמי איכא ועל כן אין כח להכניס קדושה בלבות הנשים גם כן. ומתוך שדעתן קלה החכמה והערמימיות שנכנס בה מוציאה לתפלות על הסתם ברוב נשים ועכ"פ אינן יכולות לזכות על ידי זה לרוח הקודש ונבואה רק על ידי זכות המעשים. וגם בעלה שהוא ברק כדאיתא התם (ומה שכתוב שם אחר כך מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו רצה לומר להזדווג לו למקום רחוק ואף על פי שהותרו כבר השבטים לבוא זה בזה אחר דור יהושע ובאי הארץ כמו שאמרו בבא בתרא (קכ"א.) מכל מקום לא מצוי כל כך) היה ע"ה כנזכר וזכה ליטפל אליה באמירת השירה ואף דלא זכה לנבואה לפי שלא היה תלמיד חכם מדנטפל לשירה משמע דזכה לרוח הקודש מיהת (וכמו כל ישראל ששרו על הים עם משה רבינו ע"ה ואיתא דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל דזכו כולם לרוח הקודש ועל ידי זה נפתח הפה לומר שירה שתתייחס עליהם בתורה ובנביאים שהם אמרוה שהשיגו הדבר ברוח הקודש דלולי כן לא שייך ליקרא על שמם) ומרוח הקודש זה הוא שדברו בסוף סוטה וקבעוהו שם, כי עיקר קדושת המעשה אי אפשר אלא על ידי קדושת היסוד והגדרת ערוה בהרחקה מאשת זנונים וסוטה בקלקולה. וכל רוח הקודש שהוא רוח קדושה אינו אלא במקום גדר ערוה. ועל ידי זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל ברז זה. שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש המישוש חרפה גמורה כאשר אמר הפילסוף היוני. והקדושה אינו אלא בפרישות הגמורה כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני שקיעתם בשרשם בזה. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה אשתי, מה שקל שבקלים אי אפשר ולא הרגיש גנות וחרפה בזה כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היה לו שום כוונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל. אם כן הכל בקדושה וזהו הקדושה הנזכר בעל ידי הנמשכת מהתורה דלא עשה כן לכל גוי כמו שכתבתי לעיל.