ישראל קדושים · פרק ו׳, כ״ז

וע"ש מסיק דרש"י מסברא אמר דגנאי הדבר ואם כן אפשר דזהו רק שם בהזכרת אותן ההלכות שנשכחו שהיה צורך כ"י. דכ"י השתדלו ויגעו בזה בשכלן להחזירן ובודאי גנאי הדבר שלא יגלו זה מן השמים רק לעו"מ ובפרט בדור חשוב כמוהו. אבל שאר רוח הקודש דעלמא לשעה ולאיזה דבר פרטי ואיש או אנשים פרטים פחותי ערך או שהם גם כן עו"מ כמוהו דאין גנאי שפיר ישרה עליו אם ראוי מצד מעשיו ולא קשה הא דתנא דבי אליהו רבא. גם יש לומר לפמשולחן ערוך שם דאגדה דהתם דמני כלב סבירא ליה באמת דאעו"מ גם כן שורה רוח הקודש. ואם כן יש לומר התדב"א אזיל בשיטת הבראשית רבה. ואף דכ' עוד שם דיש לומר דסבירא ליה חזרת ההלכות היה ע"י פלפול לבד ולא ברוח הקודש. אשתמטיה בזה סיום הגמרא דבבא בתרא (י"ב:) שמביא בעצמו בתחלת דבריו. דמבואר שם דלימר מילתא לכוין אהלכה למשה מסיני דיהיב טעמא בפלפול וסברא אי אפשר אלא בנבואה ורוח הקודש ע"ש. ואף על גב דזה אמת דאסור ללמד עבדו תורה היינו שילמדנו האדון אבל מכל מקום משכחת ליה שילמוד הוא מעצמו. שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה תלמיד חכם כמו שאמרו בסוכה (כ':) והיה ראוי לסמיכה ועל כן גם בחזרת הני הלכות הוצרך רש"י למיתי משום רוח הקודש ולא בפשיטות דלא משכחת ליה עבד תלמיד חכם משום דאסור ללמדו ועל כרחך דמכל מקום משכח"ל ואף דאין מצוי הוה ליה לחוש כמו שכתבתי לעיל.