ישראל קדושים · פרק ו׳, כ״ה

ושוב מצאתי גם בדרשת הר"ן דרוש ו' כתב דפעמים ישתנה לצורך השעה יעוין שם (ויש לומר היינו האי דעובדיה מכל מקום זכה וכו') אך ראייתו שם מבלעם אין מוכרח כפי מה שכתבתי דמקרא דנביא אקום וגו' ילפינן מלבד דיש לומר דהיינו רק מאותה שעה ואילך היינו נמי רק בנביאי ישראל וגם כשמנבא לישראל שהשם יתברך הקימו להתנבא לישראל ואף על גב דבגמרא אמרו סתם אין הקדוש ברוך הוא משרה וכו' יש לומר דסמך על מה שכתוב וכולן ממשה דהכוונה גם כן רק דוגמת ההשראה דמשה רבינו ע"ה ללמד תורה לישראל וכיוצא. ועיין שם לפני זה כתב בטעם גבור ועשיר כדי שיחשב בעיני ההמון עיין שם באורך, ואם כן אינו אלא בנביא השלוח לדבר לפני ההמון ובזה לא קשה מאליהו דבעניותו לא מצינו לו נבואה לפני ההמון. ונראה דפשטיה דקרא אקים לך ולהם משמע כן ואם כן גם דלפי דברי לאו בכל השראת שכינה אמרו. וגם לפי דברי לא קשה מבלעם דיש לומר גם שאר התנאים רק בשלוח להמון ואף על פי שבלעם דיבר גם כן דבריו בהמון לפני בלק ושרי מואב הם לא רצו כלל לשמוע כלל דבר בברכת ישראל ולא נשלח כלל שיקובלו דבריו להם ולצרכם. ועל כל פנים קשה על דברי רש"י תענית ועל כרחך טעות סופר הראיה מנדרים וכוונתו למה שכתוב ביבמות וסנהדרין וסבירא ליה דלהיות לאלהים משמע גם השראת דרוח הקודש. ואף על גב דמצינו דיצא עובדיה מהכלל וזכה לנבואה על ידי איזה זכות הגורם אף שאינו מיוחס ואם כן הכי נמי נחוש לעבד וממזר שיזכה על ידי איזה זכות. אפשר לומר דל"מ לזה אלא זכות דהצלת נביאים ממות ולא היה מצוי זה בדור יהושע וכלב. וגם אפילו תימא שיועיל גם איזה זכות גדול אחר, הוא דבר שאין מצוי כלל ולא חיישינן ליה, אך לפי זה היה אפשר לומר גם בלאו הכי על כל פנים לא שנא כלל דעבד וממזר יזכו עצמם כל כך עד שיגיעו להשגת רוח הקודש. וסתם עבדים פרוצים, ודי שלא יהיה פרוץ. ואף דנמצא הראוי גם לסמיכה, כטבי עבד רבן גמליאל. כמו שאמרו ביומא (פ"ז.) אינו מצוי כלל. וכן הממזרים עזי פנים כמו שאמרו בקדושין (מ"ט:) ט' קבין עזות וכו' עיי"ש ברש"י. וברש"י סוטה (מ"ט סע"א) ובבא בתרא (נ"ח.) ד"ה חביטו. ותנן בסוף פרק ה' דאבות עז פנים לגיהנם. ובתענית (ז':) דנקרא רשע. ואף על גב דמצינו במשנה סוף הוריות ממזר תלמיד חכם. ובודאי רצה לומר של"י רשע ומיורשי גיהנם. מכל מקום אין מצוי. ועל כרחך דהוה ליה לחוש גם לשאין מצוי.