ישראל קדושים · פרק ו׳, ט״ז

ובסנהדרין שם דרשו חן איוסף כי עליו אמרו בסוטה (ל"ו:) לעשות צרכיו נכנס ושיצא שכבת זרע מבין צפרני ידיו ואם כן אינו אלא שמצא חן בעיני השם יתברך להצילו מגופה של מעשה על ידי דמות דיוקנו של אביו כי זהו שהצילו על ידי שהיה מזרע יעקב שכולו זרע אמת ואין במטתו פסולת. ומה דאמרו אדורו של משה דגם דור המדבר שאמרו ז"ל שהוא דור חבוב מכל הדורות אינו אלא שמצא חן שהרי כמה המרו וניסו בכמה נסיונות וכן תחלת יציאתם ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה אלא שמצאו חן ונתן להם התורה ועשאם דור דיעה. וכיוצא בזה אמרו בשיר השירים על פסוק לא ידעתי נפשי שמתני על ישראל ביציאת מצרים שלא האמינו בנפשם כן ועל זה נאמר (ירמיהו ל״א:ב׳:) מצא חן במדבר. ולאידך מאן דאמר גם דור יהושע כן שזכו בכבוש הארץ מה שלא זכה לו שום דור ואינו אלא חן. ובאומות העולם שהיופי שקר אם כן לעולם אינו אלא חן ואסור ליתן להם חן והיינו אפילו ביופי גמור של הגדרת ערוה וכיוצא ממדות טובות אין ליתן חן. כי באמת אין בזה חן ויופי כי הוא רק דרך פשיטות טלפיים כחזיר. ועל זה נאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם שהיופי הוא רק כחזיר הפושט טלפיו ראו טהור אני. ועל כן לא שייך בהם חן רק אצל בני ישראל שיש בהם בתולדה מדת הבושה ויראת ה' שעל הפנים מיהת שאי אפשר לחטוא בגילוי פנים מיהת וזהו אתחלתא דיראת ה' שישנו בכל אחד מישראל על כל פנים ומאחר שהם אשה יראת ה' שייך בהם חן ויופי. וזהו שהסמיכו על זה מענין איסור הסתכלות בזנות וגדר ערוה ומאמר ר' פנחס בן יאיר הנזכר בי' מדריגות עד רוח הקודש שהוא מצד הגדרת הערוה. ושלא ליתן להם מתנת חנם הוא נגד מדת הרחמנות שבזרע יעקב מדת יעקב אבינו ע"ה שבכללו מתנת חנם למי שצריך לה דזהו עיקר הרחמנות על הבריות. וכל המרחם על אכזרים סוף נעשה אכזר על רחמנים משאול. על כרחך זה משלימות מדת הרחמנות דישראל שכונתם רק לשם שמים ובשביל מצות השם יתברך. ולא מצד טבע תולדה בעלמא כשלא ירחמו במקום שאין לרחם.