ישראל קדושים · פרק ו׳, ט״ו

ואף על פי שמשנתגלה שראשיתו רע דלא היה נקי אגב אימיה הרי ממילא גם כל מדות הנמשכות משורש זה הוא כן כי משורש נחש יצא צפע. מכל מקום לא היה היופי למראית העין דבני אדם בלבד וכפי מה שגנב לבם שהרי סוף דאסקיה דוד מז' מדורי גיהנם ואייתיה לעולם הבא (שהוא נגד מדגירה הח' הבינה דרומזת לעלמא דאתי כנודע. ומכף רגלו ועד קדקדו הם ט' מדריגות והחכמה לא תיקן כי המרידה באביו הוא קלקול בשורש החכמה שנקראת אבא) כמו שאמרו בסוטה (י' סוף ע"ב) ואם כן נשאר היופי שלו קיים לעד וכל יופי שבמקרא כן. ועל כן אמרו על פסוק הבל היופי בסנהדרין (כ' ריש ע"א) זה בועז או דורו של יהושע או דחזקיה שדרשו גם יופי זה על יופי האמתי. ועם כל זה הוא עדיין הבל שהוא רק יופי המראה ואשה יראת ה' היא בעצמיות אבל באומות העולם לא שייך כלל יופי דמראה באמת כי מה יופי יש בחמת מלא צואה וסופו להיות רמה ותולעה ובסוטה (ה' סוף ע"א) בשר בושה סרוחה רמה ולא שייך ביופי הבשר שם יופי על האמת כלל והכל הבל גמור. והחן הוא מה שמתקבל בעיני בני אדם שיש שמתקבל אף על פי שאינו יפה כל כך באמת כמו שאמרו באסתר ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה. ותשא חן וחסד לפניו מכל וגו' וכפי הנראה מזה גם כן סמך המדרש במגילה (י"ג.) דירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ואף שנאמר והנערה יפת תואר לא היתה יפה מכולם. וכן משמע ממה שאמרו בבבא בתרא (ט"ו:) איוב בימי אחשורוש שנאמר ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב וכו'. והרי נמצאת אסתר יפה מהם ועל כרחך שגם היא רק מצאה חן. וכיוצא בזה אמרו בברכות (ז' סוף ע"א) וחנותי אשר אחון אף על פי שאינו הגון דכן הוא משמעת לשון חן וכן אמרו בבראשית רבה ריש (פרשה כ"ט) אף נח שנשתייר לא היה כדאי אלא שמצא חן ועל כן אמר על החן שהוא שקר ולא הבל.