ישראל קדושים · פרק ו׳, י״ב

ומצד השקר דעולם הזה שהרע גובר שימוש היופי הוא בתאות רעות להיות עין רואה ולב חומד. ובריאת היופי בעולם לא היה על זה. ומצד מה שהאלהים עשה האדם ישר עיקר היופי הוא רק במקום גדר ערוה ועצימות עין מתאות רעות. ומאותו היופי שבבריאה ירד תשעה קבין רצה לומר כל המשכת קומת ההשתלשלות עד המדה האחרונה שממנה הוא כח ההתפשטות עד דרגליה יורדת מות ומגיע גם לחיצונים. אבל באותן הט' קבין הם משפיעים אחד לחבירו עד היסוד בה ששם כח הצמצום ביסוד דקדושה שלא יתפשט רק במקום הראוי. ובכל אותן הט' מדות הוא רק הצינור להגיע לההתפשטות שהוא במדה י'. ושם הוא אחיזת סטרא דעין הרע טוב ורע להתפשט לכל צד. ואותן הט' קבין שהוא עיקר היופי שבעצם ירד לירושלים ששם משכן עינו של עולם וכמו שאמרו בבבא בתרא ד' א' הוא סימא עינו של עולם וכו' יעסוק בעינו של עולם וכו'. ועל כן שם הוא עיקר היופי של כל העולם רק אז בזמן שהיה שם עינו של עולם הקדושה היה שם עיקר היופי דקדושה שהוא היופי של אמת שאינו הבל ושקר ומשום הוא התפשט הקב ומדה אחרונה יופי שנתפשט בכל העולם כולו בישראל בסטרא דטוב. ובאומות העולם מסטרא דרע שהם מסטרא דאשת זנונים ואצלם הבל היופי שהוא עצמות היופי שאף על פי שיש בו יופי הוא הבל כיון שאינו יופי אמתי הקיים לעד כיופי דיוסף שנכתב עליו בתורה הקיימת לעד שהיה יפת תואר כי היה עצמיותו ושרשו כן. כי הגדרת הערוה ועצימות העין מראות ברע הוא יופי הגוף בעצם שנשאר קיים לעלמי עד. וכל יופי שנאמר בכתוב הוא כן. וכן הנאמר בנשים אינו אלא באשה יראת ה' המוגדרים בעריות. ובושתי לא נאמר שהיתה באמת רק להראות העמים והשרים את יפיה שלמראה עיניהם השקועים בתאות רעות ופרוצים בעריות היו נראה יופי אבל בכל מקום שיספר הכתוב יופי בעצם ובאמת. אינו אלא במי שמוגדר מערוה. וכאבשלום שנאמר עליו לא היה איש יפה בכל ישראל להלל וגו' היה נזיר המופרש מתאות ועל כן קינא על זנות אמנון. וכן מה שכתוב עליו מכף רגליו ועד קדקדו לא היה בו מום ודאי הכוונה מה שהוא מום רע על האמת אצל התורה. דהיינו חסרון וקלקול בקדושת שום אבר כי היה בתכלית השלימות ועל כן טעו כל ישראל אחריו. ונאמר ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל היינו במה שהאמינו בו שהוא צדיק גמור.