ישראל קדושים · פרק ה׳, ט׳

הענין נראה לי כי שמשון שהיה ראש הדור ובית קודש קדשים שבאותו דור והיה גם כן נפשו בכלל דור המדבר שהם הראשי עם, הוא היה השורש מאותן נפשות דבני דן, שפלטן הענן אז שהרגן עמלק כמו שאמרו רש"י סוף פרשת תצא מהספרי, ובבעל הטורים פרשת בהעלותך. וחתך מילותיהם דזהו סימן היהדות המבדיל בין ישראל לעמים מצד שורשן בתולדה דמבטן לשמך הם נימולים. טרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב. ועל כן אין הערלה נקרא אלא על שם אומות העולם כמו שאמרו בנדרים ל"א ב'. ועכי אם עירובין י"ט א' דאברהם אבינו מסיק כל ישראל מגיהנם, חוץ מבועל ארמית דממשכא ערלתיה ולא מבשקר. דעל ידי המילה ניצולים מגיהנם כמו שאמרו צוה להציל ידידות שארינו משחת, וכמו שאמרו רש"י שבת קל"ז ב' מקרא דגם את בדם בריתך. ועכי אם בסוף חגיגה דאין גיהנם מכלה בפושעי ישראל, ובשבת ק"ד סוף ע"א דאמר ליה הללו זרעו של יצחק, ט"ר יש לי כתות של אומות העולם. ויצחק הוא הראשון הנימול לשמונה שהיה כבר קדוש ומוגדר בתולדה אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים בחגיגה ג' א' שהוא זכה בהשתדלותו למצות המילה בבשרו לצאת מכלל הערלים ועל ידי השתדלותו בזה הוא שזכה אחר כך על ידי זה יצחק להיות בתולדה כן ועל כן הוא המצילן וכל גיהנם הוא על עסקי תאוות רעות כמו שאמרו בעירובין שם שהכל יורדין על עסקי חנם ועריות. והמילה היא המעידה על אבר התאוה דבני ישראל שהוא קודש לה' ואפילו ערלי בני ישראל נקראים מולים רצה לומר השקועים בתאוות וחוטאים. דפושעי אומות העולם בגופן, היינו בעבירה אבל בישראל הוא קרקפתא דלא מנח תפילין כמו שאמרו בראש השנה י"ז א'. היינו באומות העולם שכל הגוים ערלים ושקועים בתאוות באמת במעמקי נפשותם. על ידי עבירות ותאוות נכתם עונם ונשקע נפשם בעמקי שאול תחתית. אבל בישראל כבר שמו יתברך העיד על שורש בנין הכנסת ישראל ביציאת מצרים שהם גדורים מעריות והוא חותם המילה שבבשרינו שהוא עדותו יתברך בדבר הצריך עדות, לפי שבהאי עלמא דשקרא האמת נעלם. ויש שלמראית עין אינו כן אבל מכל מקום האמת הוא כך דהכל ממנו יתברך יצאו כבושים ואפילו הבועל ארמית דמימשכא ערלתו הרי המשוך גם הוא מהול באמת מן התורה ואין צריך לחזור למולו. אלא משום מראית העין וזהו דלא מבשקר ליה למראית העין. כי האדם אפילו הגדול בענקים כאברהם אבינו ע"ה יראה לעינים לבד, וה' אשר יראה ללבב יציל גם אותם.