ישראל קדושים · פרק ה׳, ח׳

ויעקב אבינו ע"ה שהגיד לבניו אשר יקרא אותם לשון מקרה, היינו כל ענייני עולם הזה שהם רק לשעה ודוגמת מקרה הגיד להם האמת הגנוז בגויה. דכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שאמרו בזהר (ויחי רל״‎ד:). קרא לדן נחש וזהו שורש הרע וכך היה נגלהו מצד עלמא דשקרא. אבל באמת יש נחש דקדושה הנושך עקבי סוס. רומז לתאוות כסוסים מיוזנים וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג ב)' דאוהב זנות. שהוא היפוך התאוה ומבטל כל מיני תאוה. וכמו שאמרו דעפר לחמו, שבכל מעדני עולם טועם טעם עפר ואין לו הרגשת תאוה כלל. וזהו קללתו דמה שהיה לו ניטל ממנו ומצד השקר דעולם הזה אי אפשר בטול תאוות אלא כשלא יהיה לו שום דבר של חמדה ותאוה כלל. אבל מצד קדושת האמת ליעקב אף שיש להם כל חמדות עולם הזה עם כל זה אין נהנים ממנו כלל, דבר זה הוא כח הנחש דקדושה שהוא בגימטריא משיח, שהוא יתקן לגמרי חטא נחש הקדמוני ויברר זה. שגם בכל תוקף התפשטות התאוה. דזרע ישראל לא יצאו מקדושתם כחוט השערה. ועכי אם בבראשית רבה פרשה צ"ח שהיה אבינו יעקב רואה שמשון וסבור שהוא המשיח וכשראה שגם הוא מת היינו שעדיין לא היה שלימות הבירור האמתי על ידו אמר לישועתך קויתי ה'. הבין דאי אפשר לבירור זה להיות על ידי כח אדם כלל כי הוא שהיה הגבור דישראל שבכל הדורות. היינו שהיה בו כח הגבורה היותר אפשרי לאדם לפי מה שהוא אדם עד שאמרו עליו בבראשית רבה שם, כאחד כיחידו של עולם שאין צריך לעזר. וכל גבורה חיצונית שבלבושים הגופנים הבא מצד הקדושה מהשם יתברך היא נמשכת מגבורה הפנימית שבלב בכבישת היצר. גם כן לא היה צריך לעזר וסיוע שעל כן חשב בעצמו שאין צריך כלל להגדרת התורה המזהרת לא תתורו וגו' עיניכם והוא הלך אחר עיניו, כי כל מצות התורה הם לעזר וסיוע לאדם שיוכל לעמוד נגד יצרו וכמו שאמרו בויקרא רבה על פסוק ישלח עזרך מקודש ומציון וגו' מקידוש מעשים וציון מעשים, והוא היה נזיר אלהים מן הבטן, היינו קדוש לה' בשרשו ותחלת יצירתו מלידה מבטן והריון. ובזה היה כחו גדול בהתגברות היצר שאפילו היה נכנס למקום שנכנס לא נפרד מקדושתו כמלא נימא. ובכל תאוות שבעולם שטעם לא היה טועם הנאה גופנית כלל. אבל לא ידע שאפשר שיגולח ראשו ויסור כחו.