ישראל קדושים · פרק ה׳, ל״ח

ובתלמודין לא רצו להזכיר ענין זה, רק אמרו ברמז דגבא טורא בינייהו. ונראה דרומז גם כן למה שאמרו בהחליל צדיקים נדמה להם כהר. כי אותו דבר מועט של יצר רע, שיש אצלם שצריכים לנצחו, לגודל פחדם מהחטא ומהיצר שלא יחטיאם חס ושלום לעבור שמץ כל שהוא על רצון קונם, הוא אצלם כהר. ורצה לומר דמה שהבדיל ביניהם הוא ענייני טענות של אותו הר הידוע לצדיקים. דר' פנחס בן יאיר חשש עליו, וגרם דנתפס גם הוא, וכמאן דאמר אין מיתה בלא חטא. וזה שאמר רבי בתלמודין, אם בחייהם כך וכו' עיי"ש במהרש"א נדחק. ולפי מה שכתבתי דנפטר, אז שפיר שייך לשון זה דאם בחייהם כך שלא זכה להיות עמו יחד כי היה גדול מיניה, במיתתו על אחת כמה וכמה. והוא היפוך מה שכתוב בירושלמי כנזכר. והא והא איתי, דכפי מה שהיה אז לשעתיה דראה שעלתה לו לרבי פנחס בן יאיר שלא נהנה ממנו מסתמא הדין עמו דהיה גדול אז ממנו, ואם בחייו כל שכן במותו דגדול ממנו. אך לעולם הבא כשיבוא גם רבי לשם אחר שיגיע לשלימות מעלתו, שפיר יזכה להיות עמו. ונראה דגם אחר כך עד פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון לא היה עדיין רבי המיוחד בדור בקדושתו, ולא קרו ליה עדיין רבינו הקדוש עד אחר כך בסוף ימיו, אחר שקיבל עליו גם כן יסורין, שהרי אשתו דר' אלעזר ברבי שמעון שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש וכו' (בהפועלים שם) שקראתו חול לגבי ר' אליעזר ברבי שמעון. ודבר שאינו כלל לא נכתב בתלמוד. ועוד שגם הוא הודה לה וקיבל גם הוא עליו יסורין. ונראה לי דגם ר' אליעזר היה מאותו שורש, ושלשתן שהיו גם כן בדור אחד היו ג' ראשונים שבקומת הקדושה שבאותו דור בזמן שהיו שלשתן במעמד אחד בחיים. כידוע דכל קומה כלול מי', והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם וכן הם בשנה. דרך משל קדושות שבת ויום הכיפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני. וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו'. וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח'. וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה. והעשירית, הוא הקדושה שיש בכל ימי החול, בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות, שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה, הוא קדוש לאלהיו ומכניס קדושה באותה שעה. והיא מושכת עמה שאר היום. דכמו דיום אחד בשנה חשוב שנה, כן שעה אחת ביום חשוב יום. וזהו גם כן בכלל שבת של חול, שלא זזה שכינה אאותה שעה שמושיך בה קדושת השבת, וזה המדגירה העשירית הכוללת כל ישראל שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, כמו שהקדושה העשירית במקום הוא ארץ ישראל הכללת לכל ישראל, שכולם נטלו חלק בארץ.