ובאמת מה שהיה נראה אליו ברבי תחלה חמדה למותרות, היה זה לצורך תיקון אותם הנפשות מישראל המבקשים מותרות בממון, שזהו שורש נחש כמו שכבתי לעיל שמזה בא קלקול אותם הנפשות הנדחות משורש ישראל ושנראים כמותרות. ועל כן היה שמץ מחסרון כזה גם ברבי, והוא ירידה שלצורך עליה כשיתקנו יתוקן חסרון זה גם בשאר נפשות ויתוקנו גם אותן נפשות. ור' פנחס בן יאיר לטמעיה, דחשש שלא יגיע איזה חסרון אליו, אף שיומנע על ידי זה הטוב מזולתו. ובאמת בכהאי גוונא, יותר ראוי לחוש לתיקון האחר, ואמרינן בכהאי גוונא לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. ואדרבא זה יש להחשיב לחמדה ותאוה, שחושש רק לנפשו ולא לזולתו. ועל כן כשנפטר ר' פנחס בן יאיר על ידי זה והבין רבי דהדין עמו ושהוא עתיד לתקן על ידי זה הכל ויגיע באמת לקדושתו של ר' פנחס בן יאיר. אף דמכל מקום לשעה דהשתא בעולם הזה לא זכה עדיין להגיע למעלתו, מכל מקום בטח שיזכה לעלמא דאתי להיות עמו במחיצתו, כאשר הם משורש אחד וניצוץ אחד כי עתיד להגיע לשלימות הקדושה.
ישראל קדושים · פרק ה׳, ל״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · R' Zadok -- Yisrael Kedoshim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ישראל קדושים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.