ישראל קדושים · פרק ה׳, ל״ו

ובירושלמי דדמאי (פרק א') ודתענית (פרק ג') איתא שהקיפתו אש מן השמים, ודאמר רבי, אם לא זכה נשבע מיניה בעולם הזה, נזכה ונשבע מיניה בעולם הבא. ונראה לו נכון מה שכתוב בקרבן עדה בתענית שם, שנסתלק באותו אש מן העולם עיי"ש. ונראה דנחתא אשתא מן שמיא, היינו חולי אשתא וחום וקדחת שבאה לר' פנחס בן יאיר אז ונפטר מזה, ועל ידי זה לא יכל לדבר עמו עוד שיסעוד אצלו. ושם איתא דר' פנחס בן יאיר אמר בני קרתא קרבין לי. בני דידי קרבין לי. ועיין שם בקרבן עדה והר' אליהו פולדא מה שפירשו ולקוח מה יפה מראה וליתא רק אמר תחלה לבני עירו בני קרתא קורבין לי רצה לומר קרבו אלי והקיפוני, כדי שלא יוכלו שלוחי רבי לבוא אליו. ולפיכך באו והקיפוהו. ואחר שהלכו מפני כבודו של רבי אמר בני דידי קריבו אתם אלי והקיפוני ולא תחושו לכבודו של רבי ועל זה נחתא אשתא. ואם יהיה כפשטיה אש מן השמים יהיה בני דידי הכוונה על המלאכים וקראם בניו דתולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, ומכל מצוה נברא מלאך ואמר לאותם מלאכים שהם בניו שיקיפוהו והמלאכים הם אש. וכפי מה שכתבתי דרצה לומר חולי, יש לומר דקרא ליסורין בני על דרך שקראן ר' אלעזר ברבי שמעון בן בתו אחי וריעי (בהפועלים פ"ד ריש ע"ב). ולפי מה שכתבתי דנפטר מאותו חולי, נראה דהיה זה עונש על שלא עשה רצון רבי דמכל מקום הוא רצה לשם שמים. וכמו שאמרו לשון נזכה ונשבע מיניה, דכוונתו שהזמינו היה כדי ליהנות מסעודה שתלמיד חכם מסב בה, שהוא כנהנה מזיו השכינה והמהנה לתלמיד חכם כמקריב קרבן ומנסך יין על גבי מזבח (וכמו שאמרו ביומא ע"א סוף ע"א) ועל כרחך מיניה ועל ידו, היה נשבע ונהנה מזיו השכינה. ואם כן אף דר' פנחס בן יאיר שלא רצה ליהנות גם כן כוון לשם שמים מכל מקום היה בכלל למס מרעהו חסד בדבר זה. ואפשר שאם היה שוקל זה היה לו לבטל רצונו מפני רצון של רבי. אבל באמת מאחר שהיו שניהם ניצוץ אחד אם ראה איזה חסרון ברבי היה לו להרגיש דודאי יש מעון זה גם בו. דאם הוא כבר השלים נפשו, היה משלים גם כל הניצוצים השייכים לשורש נפשו, והיה גם נפש רבי בתכלית השלימות כמוהו.