ישראל קדושים · פרק ה׳, ל״ה

ובאמת מ"ש דלא נעקרוניה ונקטלוניה משום צער בעלי חיים ובל תשחית, צריך עיון כיון דקרייה מלאך המות ומזיק פשיטא דרשאי לעקרו ולקטליה, ואין לחוש לצער בעלי חיים במקום שיש חשש צער בני אדם, ואפילו סכנה, וכן לא לבל תשחית, כבכל המזיקין דכל הקודם להרגן זכה, ואף על גב דההוא במועדין מתחלתן, ואלו יש לומר דאינן כמועדין, רק עלולין לכך ואין חיוב להרגן. מכל מקום אי חייש לכך עד דקראן מלאך המות, ודאי לא שייך בל תשחית להרגן. ונראה מזה גם כן כמו שאמרו דהוא בא ללמוד מזה, דגם רבי עדיין אינו בשלימות הקדושה כראוי ואינו רשאי ליהנות גם ממנו מדהזמין להשפיע לו השם יתברך ד' כזה. ועל זה אמר נעקריניה ונקטליניה, ורצה לומר דלכך נשפע לי להשתמש בו אחר שיעקרן או ליקטליניה וליהנות מעורו. ושפיר אמר ליה דאיכא צער בעלי חיים ובל תשחית. ואפילו תימא לדחות איסורים אלו מפני חשש התקלה לאדם על ידם. מכל מקום לא היה להשם יתברך להזמין לך כאלה ושיהיה זה ברכת ה' שתהנה מהם אחר כך. ותצטרך לעבור אצער בעלי חיים או על בל תשחית. ועל כרחך השפעה זו שיצטרך לעשות על ידי זה דבר שאין ראשי הוא מצד היצר רע. ולא נזכר שהשיב רבי על זה כלום, רק דהיה מבתש ביה וגבא טורא. נראה דהבין רבי דעדיין לא הגיע לתכלית הקדושה כר' פנחס בן יאיר. אבל ידע בנפשיה מכל מקום דהוא כלי מוכן לבוא לשלימות קדושה כמוהו. ואין אדם מגיע לשלימות קדושה כמוהו. ואין אדם מגיע לשלימות מדרגתו מיד. ומכל מקום קיימא לן בכל מקום כל העומד וכו' דנידון מיד כפי מה שהוא עומד לאותו דבר. וכן האדם נידון על שם סופו כמו שאמרו במשה רבינו ע"ה דניצול דאמרו מלאכי השרת שעתיד לומר שירה או לקבל תורה ביום זה כדאיתא בסוטה (י"ב:) וכן בכמה דוכתי. וכן שמעתי על פסוק בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, דאזכיר לשון עתיד דבכל נפש שהקדוש ברוך הוא רואה שעתיד להיות הזכרת שמו יתברך בקרב לבבו ושישרה שכינתו יתברך בקרבו, ועל כן הוא בלשון נעלם שהוא על העתיד דעתה נעלם. ואבוא אליך בהווה ובנוכח תיכף וברכתיך. אף דעדיין הוא משוקע במה שמשוקע מכל מקום השם יתברך מברך על שם העתיד. וזהו דמבתש ביה וגבא טורא, נראה דהוא לשון מושאל על איזה דבר המפסיק וחוצץ ביניהם, שנזדמן אז לשם שהבדילם מלדבר עוד מזה.