ישראל קדושים · פרק ה׳, ל״ד

ותחלה דרש שם ותותר בימי חזקיה והוא לא מצינו בו כל כך עושר מופלג בקרא, רק נראה הכוונה, שהיו לו מותרות מכפי הצורך לו. דהוא היה אוכל ליטרא ירק בסעודה, כמו שאמרו (סנהדרין צ"ד:) ואלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, שלא היו צריכים כלום. דאלף הוא הכסף שבגבול, כמו שכתבתי לעיל, דהיינו כדי הצורך ולא מותרות, גם זה היה אצלם נחשב למותרות. ואחר כך דרש, ותשבע עליו, דזה נקרא רק שביעה ואין זה מותרות דיש צורך יותר גם כן. אבל דרבי הוא מותרות עושר עצום כזה. דגבי יצחק נאמר רק שהיו ,אומרים' זבל וכו' ולא שהיה בפעל כן. ולפי שהוא שורש השפעת העשירות בעולם דמצפון זהב יאתה והיה כלול בו גם עושר השייך לעשו בעולם הזה. וגבי רבי היה בפעל האורייריה וכו' וכבר נפרד מעשו, אלא שמכל מקום הרי מלאכי השרת השפיעו לו עושר כזה, שהוא היה לו כח בקדושתו להכניס גם כל המותרות אל הקדושה. דגם מה שנראה מותר בעולם, אף הוא מכלל ברייתו של עולם, ובזה הוא העלאת הנפשות הנראות כמותרות כמו שכתבתי לעיל. ועל כן גם הוא היה דוגמת משיח כמו שאמרו בפרק חלק כגון רבי. ובמדרש איכה אמרו עליו רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותינו. היינו דמה שלא עלה בידו היה רק מפני עון הדור ובשחיתותינו ושאין הדור זכאי, אבל הוא היה זכאי ולא מת, וכמו שאמרו בכתובות (ק"ג סוף ע"א) דכל בי שימשי אתי לביתיה. ולא כשמשון שחטא עצמו גרם ועל ידי מותרות הממון שקיבלה דלילה מהם הוא מה שכדי צרכה לא היה עדיין מכניס תאות יצר הרע בלבה. רק הכניסו בה חמדת מותרות והיא הכניסה זה בשמשון לגרום קלקול למה שרצה לתקן אותם נפשות הנראות כמותרות בעולם שהיו תלוים בשערותיו ואשתו כגופו. ומה שהכניסו חמדה בלבה גרמו להכניס היא אחר כך בו. אבל אצל רבי נתייחס המותרות לאהורייריה ואצלו אף שהיה בגדר מותרות, הוא היה יכול להכניס הכל לקדושה. ובימי ר' פנחס בן יאיר שלא הגיע עדיין לשלימות הקדושה ראה אצלו הפרידות לבנות המזיקות ואמר מלאך המות בביתו כו'. ובודאי לא היה רבי קונה מזיק בביתו, וצריך לומר דהיו קונים הפרידות קטנות, דבזה היה ברכת הצלחה כשיוגדלו ויצליחו, ואז בקטנותן לא היה אפשר להכיר עדיין הא דחיוורן ריש כרעייהו, דאחר כן היו מתלבנות. וז"ש מאלך המות בביתו. ואחר כן אמר לו שאין שום תקנה, אפילו להרגן אין יכול ואם כן אנוס הוא מה יעשה. וצריך לומר דהכוונה אמר לו הזמין השם יתברך תקלה זו לביתו ואין דבר רע יורד מן השמים, ואם השפע מהשם יתברך לא היה נשפע מלאך המות ודבר המזיק. ועל כרחך שיש בקרב לבבו עדיין איזה חמדה למותרות שמזה בא השפעה זו מצד היצר ולא מצד הקדושה. ועל כן נזדמן דבר המזיק ועל כן קרא לו מלאך המות דהוא שטן הוא יצר רעה וא מלאך המות כמו שאמרו (בבבא בתרא ט"ו.) ומאחר שהוא מסטרא דיצר רע הוא עצמו מלאך המות, ונתלבש במלאך המות לבוא לביתו דיורד ומסית תחלה בחמדה ואחר כך יורד ונוטל נשמה באותו דבר של החטא עצמו. כטעם חטאים תרדף רעה הרעה והעבירה עצמה דשכר עבירה עבירה והיא עצמה היא העונשת ונוטלת הנקמה.