ישראל קדושים · פרק ה׳, ל׳

ואמנם ר' פנחס בן יאיר שאמר לו שאינו מודר הנאה מישראל, שהחשיב זה כמודר הנאה שאין רוצה ליהנות, ומשום דאינו ראוי משמע דאין זה ענין לשונא מתנות ולא בעית דאיחי הנזכר דבאמת איתא (ברכות י':) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות אל יהנה כשמואל ועיין שם ברש"י דאין איסור, ומהרש"א בחידושי אגדות הקשה משונא מתנות יחיה. ולא קשה מידי ותקשה ליה נמי אלישניה דר' פנחס בן יאיר הנזכר. אבל פשוט דלא אמר אלא מתנה בלא טעם וכההוא דבבא בתרא (י"ג:) במתנה לא ניחא ליה וכו' או כההוא דרבן גמליאל בקידושין (נ"ט.) אבל דרך משל, עני המקבל צדקה, פשיטא דאין מפסיד חייו בשביל זה. דהרי התורה ציותה לתת לו וזה נותן לקיים מצות התורה אם כן הוא חלקו דעני שהשם יתברך שלח לו השפעתו על ידי זה. שהרי העשיר מחויב לתת לו. וכן אמר אותו עני לרבא (כתובות ס"ז:) לאו מדידהו אכילנא מדרחמנא אכילנא, והוא ככהן הלוקח תרומה ולוי מעשר שזה חלקו. ואם כן הכי נמי בדאלישע דיליף התם מעובר עלינו תמיד דכהקריב תמידין ומצוה קעבדא מהיכי תיתי לא יקבל וימנענו ממצוה. ובכתובות (ק"ה סע"ב) יליף גם כן מאלישע דכמקריב בכורים, ואמר ליה קבולי לא מקבילנא, השתא דיהבית טעמא מקבילנא. והיינו דאין זה מתנה מעתה דעל כן אמר תחלה לא מקבלנא. ויש לומר דזה שאמרו יהנה כאלישע, דבהנאותיו נאמר דהיה כתמידין וכבכורים ורק כהאי גוונא יהנה. וההוא דבי נשיאה לר' זירא ור' אליעזר במגילה וחולין שם לא כיונו להכי רק מתנה בעלמא. או דר' זירא ור' אליעזר לא רצו ליטול השם תלמיד חכם ולא החשיבו עצמם שלהנות להם יש מצוה. ומכל מקום גם לאדם חשוב דעלמא איתא בקדושין (ז'.) דמקניא נפשה בההוא הנאה דמקבל, הרי דנחשב כנותן לה ואינו מתנה ודמי לאתייקורי מתייקרי כי מזמני ליה לר' אליעזר (שם ושם) ור' זירא לא פליג עליה רק הוא לענוותו וכמו שאמרו בסנהדרין י"ד א' דמטמר מלמסמכיה לא חשב דמתייקרי ביה וכי משדרי בי נשיאה שהם גם כן חשובים וגדולים ליכא הנאה ומתייקרי. אבל לשאר בני אדם שפיר מתייקרי גם במשדרי, ואף בסתם מתנות לסתם בני אדם איתא גיטין (נ':) דהוא כמכר, דאי לאו דמקבל הנאה לא יהיב ליה. ובמגילה (כ"ו:) פליגי אי מתנה כזבוני מהאי טעמא, ולענין שונא מתנות ודאי אין להחשיב זה מתנה, כיון דהוא בשביל איזה הנאה רק כההוא דבבא בתרא וקדושין הנזכר שהיה בלא שום הנאה רק לטעם אחר. והא דבי נשיאה לעשרם שהיו כמלכים ודרך מלכים כן כמו שאמרו בנדרים (כ"ז.) לאו מלכא אנא דמהנינא לך ולא מהנית לי. ושם לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך וכו' דאין דרך סתם בני אדם ליהנות חנם כלל רק באדם חשוב או משום דמהני ליה או מלכא ודכותיה דבי נשיאה וזה נקרא מתנות. ולפי זה גם לענין הקדושה אין חשש בזה כיון דהוא כמהנה ליה והוי כזבוני או דנחשב חלקו כיון דכוונתו לתמידין וביכורים. ואלישע דאיש קדוש היה נהנה ולא חש לה. אך מכל מקום תלו לה חכמים ברצון דהרוצה וכו'. ומי שרוצה שלא להנות ודאי לבו מגיד לו שיש לו לחוש דפעמים שיש חשש וכמו שאמרו ר' פנחס בן יאיר ישראל קדושים וכו'. רצה לומר דאף דבכולם יש קדושה ואם כן שפיר ראוים ליהנות ואין עוד חששות הנזכרת. מכל מקום יש שיש לו והרכוש שהשם יתברך משפיע לאיש ישראלי הוא מצד הקדושה, והשם יתברך מכיר בו ודאי שיוכל ליהנות מאותו רכוש בקדושה. אבל הוא מצד בחירתו (מקלקל מעשיו) אינו רוצה והוא לחם ר"ע. ויש שרוצה להקריב תמידין וביכורים ואם כן נעשה כקדשי שמים, ובודאי האכילה מלא קדושה כאוכל קרבנות שמוסיף קדושה הרבה ואין שום חשש, אבל אין לו. וכיון דמן השמים לא השפיעו לו לתת לאחר, אין זה חלקו כקדשים כלל. ועל כל פנים הא דישראל קדושים שפיר הוא טעם ליהנות בהן. ואפילו מי שאינו רוצה גם כן לא יצא מקדושת ישראל דכל ישראל יש בהם קדושה. ועל כן אין חשש אלא החששות שאמר והן גם כן קצת חסרון בקדושה. שאין רוצה הוא מצד ששקוע בתאות ממון והרי הקדושה פרישות מתאות. ושאין לו דלא נתנו לו מן השמים על כרחך ידעו שאינו כלי לקבל חמדות עולם הזה בקדושה, דמשמיא מיהב יהבי ומשפיעים לעולם כל מיני טובה, כל שאין חסרון מצד המקבל דאין נותנים לו כשהוא רע לכשיוכל להשתקע על ידי זה בתאות. ועל כן ב' מדות אלו הם גם כן איזה חסרון בקדושה. ואף שדרך כלל כולם קדושים היינו בשרשם. ורבי הוא רבינו הקדוש שהיה מלא קדושה בתכלית דלא נהנה מעולם הזה כלל, היה לו שניהם רוצה, ויש לו. וכפי הנראה היו שניהם משורש אחד משורש הלב ובית קודש קדשים שבדור כמו שכתבתי לעיל דאפשר שיהיה הרבה יחד, ושוב מצאתי כן בגלגולי נשמות להרב מנחם עזריה אות פרשה, דר' פנחס בן יאיר ורבי מניצוץ אחד. וכפי הנראה הוא מהאר"י. כי אין שם הוספת טעמים בדרושים כדרך הר' מנחם עזריה ורבו הר' ישראל סרוק. ואהניין דזכיתי לכוין האמת. ור' פנחס בן יאיר קשיש מיניה טובי דהרי היה חותנו דר' שמעון בר יוחאי רביה דרבי. וגם נפטר מקמי ר' שמעון בר יוחאי. כמבואר בזוהר בכמה דוכתי, ובאדרת האזינו. ור' שמעון בר יוחאי נפטר בחיי ר' שמעון בן גמליאל בעוד רבי קטן ולמד לפני חכמים כמו שאמרו בב"מ פ"ד סוף ע"ב עיי"ש ברש"י. ועל כרחך דהיה זה גם כן בילדותו של רבי והיה עדיין רבן שמעון בן גמליאל נשיא, ולא היה הוא ראש הדור עדיין כלל.