ישראל קדושים · פרק ה׳, כ״ד

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ושמשון בחגרותו היה יכול להעלותם גם כן אלא שגרם החטא ונמשך גם הוא אחריהם ונפל גופו בידי העמים והקליפות סטרא דרע. וחשש אולי נשקע גם הוא כל כך להיות כבר הגוף אבוד בידם. ועל כן נתרצה למות עמהם היינו שיהיה חס ושלום גופו עמהם ואבוד כמוהם אך להציל על ידי זה נפשו עם כל הניצוצות קדושים הנלוים לנפשו מהם ובודאי באותן ביאות אסורות הוסיף להשקיע הרבה ניצוצות קדושים במקום הטומאה אבל כולם יצאו במותו עמו. כי גם כל אותם נשים נכריות ודאי היו שם באותו בית וכולם נהרגו עמו. ומפני שהרגיש בניקור עיניו וההולכה לעזה דגם ב' מעשים הראשונות הנשים הנכריות נחשב לחטא דגירותם לא היה לשם שמים ולא היה ראוי לקבלם וכמו שאמרו הרמב"ם שם וכבר עבר ושנה דהותרה לו, ויש בזה סוד גדול קבלתיו בפירוש הגמרא (סוטה כ"ב.) מהו דתימא כדר' הונא וכו' קמשמע לן. שלא ניתן לפרש בכתב כי אי אפשר להלביש הדברים יפה במכתב להיות מובנים לאוזן שומעת. והמכוון שיש בזה ענין גדול מה דנעשית כהיתר שהכל מחשבת גדול העצה יתברך שמו להועיל לאדם אפילו לחוטא ורשע להטיב אחריתו כשישוב ויתקן את אשר שיחת על ידי זה דוקא לא ידח ממנו נדח. ועל כל פנים גם אצלו נעשה כהיתר מעתה לילך אחר הרגלו דבב' פעמים נקרא רגיל כמו שאמרו הר"ן נדרים מ"ו סוף ע"א [אבל דלילה שקראה הכתוב סתם אשה נראה לי ברור דהיתה מישראל וכל מקום דאישות היה לו בה ממ"ש בנזיר (ד'.) כבעל דלילה דנקרא בעלה אך בבמדבר רבה פרשה י"ד איתא שעל שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גילוח. משמע דדלילה שגרמה הגילוח היתה גויה. ואולי רצה לומר דחטא דבעילת גוי' שקדם] וידוע דהרגל עושה טבע שני ועל כן חשב דהגם דהוא כפי טבע תולדתו בתכלית הקדושה בלי שום שיקוע בגופנית. כבר הרגיל לעצמו טבע שני דהוא ממש בהיפוך כי אין שיקוע גופנית לאיש הישראלי יותר מביאת ארמית דממשכא ערלתו. על ידי זה הוא הקדושה שבתולדה שלכל נפש מישראל אובד גם כן. וחשב דלפי שחמד את שאינו שלו להשיג קדושת משיח גם מה שיש לו נטלו ממנו. ואפילו קדושה הטבעית שבתולדה לכל זרע יעקב. ועל כן חשב דגופו כבר אבוד דקדושת המילה שבבשרו הוא חותם קדושת הגוף. וידע בנפשו דכל שיקועיו רק מצד הגוף והוא עצמותו חיגר שאין לו התלבשות בגוף כלל רק על ידי הסתת היצר נחש הקדמוני נעשה מגופו שהיה כתנות אור נשתנה לעור משכא דחויא. דעל ידי זה גרם המיתה דאין לו תקנה אלא בקבורה ועל ידי זה נכנסה נפשו למאסר הגופני דחויא שהיתה כפי קדושת נפשו העצומה מורגש אליו ההתלבשות באותו גוף שיש בו התגברות היצר כל כך כיושב בבית האסורים ממש. וזהו הביב האסורים שהיה יושב שם שהוא לנפשו והגוף הוא שהיה בית האסורים דנפשו. וזהו סוד ויהי טוחן בבית האסורים דרומז על בשר הגוף החומריי דלא היה שום שייכות במעשים אלו לנפשו כלל.
נחלת הכלל · R' Zadok -- Yisrael Kedoshim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך ישראל קדושים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.