ישראל קדושים · פרק ה׳, י״ח

ושמשון שרצה להשיב אל הקודש אותן נפשות הנדחות היוצאות משורש היהדות גם כן. ועל כן הפלשתים בחפצם לקלקל זה, התחכמו על ידי האשה אשר לקראתו, כעצת נחש הקדמוני והכניסו בלבבה תאות הממון בריבוי שממנו נמשך היציאה וחזרת הקלקול למקומו כי בטחו על ידי זה תוכל הוא להכניס גם בו דבר רע. והוספת מאה על מספר אלף יש בו עוד חמדת ריבוי איכות נוסף על ריבוי הכמות. כי כל חמדת אומות העולם שלא יספיקו עצמם עדיין בכל עולם הזה כולו וחמודותיו. רק יחשקו לעלות לרקיע שמדומין שגם שם יש דבר של תאוה וחשקות גופנים. ולמלאות נפשם גם מכל מיני כיסופין ותאות הנמצאים שם וכדרך שכתוב אעלה על במתי עב וגו'. והמספרים יחידות עשירות מאות אלפים הם נגד ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. דבאצילות שם הוא היחוד הגמור דהתחלת עלמין דפירודין הוא מן הבריאה. ושלימות כל דבר הוא במספר י'. ועל כן מהתפשטות היחידות שבאצילות נעשה בבריאה י' וביצירה ק' ובעשיה אלף. ועל כן ברכות דעולם הזה עולם העשיה הגופני הוא במספר אלף וביצירה הוא במספר ק' שזהו סוף המספר שם. וכל השגת אומות העולם הוא רק לעולם נבדל מעולם הזה הגופני המורגש ונראה. וזהו היצירה דגם שם עדיין רובו רע ויש מציאות להשגת רע. וזהו כונת המספר אלף ומאה כסף היינו כלל כל מיני כיסופין וחמדות שבעשיה וביצירה המוגבלים בב' מספרים אלו. ומיד שהכניסו בה חמדה זו נתעוררה היא לדלדל גם אותו. ובודאי כפי מחשבתו שעל ידו יהיה התיקון, היה מאמין בה לגלות כל לבו מיד. והיא שאלה בלשון הגידה המורה רזא דחכמתא כאלו רוצית לעמוד על חכמה זו איך אפשר להכשיל גם אותו שנקי כל כך. ושדבר זה מותר ללמוד כדי להבין ולא לעשות. אלא שמכל מקום מצד רוח ה' אשר צלחה עליו היה מרגיש שכבר אין לבה נקי לגמרי, ומכל מקום אלו היה רוצה להעלים היה יכול לומר לה שאי אפשר כלל לענותו, ומי יימר שיש כלל דבר שיוכלו לענותו. או אפילו אם יש, יאמר שהוא עצמו אין יודע מזה איך ומה רק שנולד בתולדה וטבע גבור כל כך ומנין ידע במה וגו' ובמה וגו' ובזה היה נפטר ממנה שלא תאלצו עוד דמהיכי תיתי יעלה על דעתה שהוא ידע איזה דבר שיוכלו לענותו. אבל הוא שחשב שיזכה לתיקון גמור חשב דהגם שעתה אין היא נקיה עדיין. הוא יתקן גם אותה ושמהשם יצא הדבר שתבקש ממנו זה להכניס עצמו לנסיון ושיתברר גם הוא שאין דבר שיוכלו בו לענותו. כי גבורתו למעלה מהכל ובזה יגמר התיקון. והרגיש שבה יש יצר הרע ותוכל להכניס גם בו אלא שהוא בטח בנפשו שיוכל להתגבר עליו ובזה יתעלה מעלתו עוד יותר. וממילא יהיה עליה גם לה שהביאתו לכך. ואמרו תחלה לאסרו בז' יתירים לחים כי כל הסתות היצר נמשל לחבלים כמו שנאמר מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות וגו' ועל זה רומז גם כן חבל המצרי שקשרו לסוטה כמו שאמרו בסוטה ז' ב' ופירשו הטעם שם ט' ריש ע"א לפי שהיא חגרה בצלאל וקושרין בחבל להראות גנות החטא שמשכה על עצמה בחבל השוא. ועל דרך זה שמעתי גם כן בסוד חבל של מגג דפרה אדומה הנזכר בפרק ג' מפרה (משנה ט') שהוא קישורי היצר בחבל שוא ודמיוני שבאמת אינו חבל כלל וקל לנתקו כפתיל הנעורת בהריחו אש. וז' יתרים לחים רומז לכל כחות היצר המסית הנקרא בז' שמות נגד ז' כחותיו שהוא מדת כחות הפעולה של כל קומה כנודע. ולחים הוא כפי הנראה בצד הטבע קשה יותר לנתק. והתאוה מיוחס ללחות וליסוד המים בכל מקום, וכן דרשו בתמורה ט"ז א' על פסוק ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ואין בו אלא תורה. ולחים אשר לא חורבו היינו שמלאים מכל חמודות וטובות העולם הזה. ודייק בלישניה שאמר בראשונה ובשניה והייתי כאחד האדם. מה שאין כן ברביעי שהגיד כל לבו אמר והייתי ככל האדם. ובכל מקום כאחד פירוש המיוחד והנבחר כדרך שאמרו במגילה כ"ח א' אחד המיוחד שבעדרו. וברש"י פרשת וירא אחד העם המיוחד שבעם. ובבראשית רבה סוף פרשה (ס"פ צ"ט) כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים וכן טובי. והם ראו גבורתו למעלה מכח וטבע אנושי כלל רק כח אלהי על כן הבינו שיש ודאי סיבה ודבר הגורם כח זה ושאפשר שיבוטל ויוכלו לו. והוא אמר לה כי הכח אלהי שלמעלה מכח אדם זה אפשר לבטל על ידי זה אבל עדיין ישאר בו כח אנושי ככח המיוחד שבבני אדם והיותר גבור בהם דזה אי אפשר להסיר עוד. והיינו שראה עצמו קדוש בתולדה שזהו בכח אלהי שאין שום שליטה לשום תאוה גופנית דיצר בקרב לבו כלל. וראה שהיא באה להסיתו שיהיה כשאר בני אדם שהבין שהוא תרצה לעשות דבר זה שיסור כחו. וחשב דגם זה - מן השמים שרוצה השם יתברך שיניח מקום ליצר ליכנס בקרבו ולהסיתו ועם כל זה הוא יתגבר עליו בכח השתדלות אדם ככל צדיקי עולם הכובשים את יצרם.