ישראל קדושים · פרק ה׳, ט״ז

והמספר אלף ומאה כסף שנזכר גם כן אחר כך בפסל מיכה כמספר זה, נראה דאלף מורה על הריבוי כמו שאמרו הרמב"ן פרשת וירא על פסוק נתתי אלף כסף עיי"ש, ובערוך ערך גוזמא בשם ר' שרירא גאון ור' האי גאון. וזהו הריבוי שעל ידי ברכת ה' אשר היא תעשיר וכמו שאמרו בזוהר ויצא קס"א א' דברכתא דלעילא לא פחות מאלף. והיינו כי אלף הוא סוף המספרים בלשון הקודש דרבבה אינו אלא לשון ריבוי ועד אלף הוא רבוי שבגבול ושיש לו קצבה עדיין. וזהו ברכת ה' בעולם הזה שהוא עולם הגבול שאמר לעולמו די ועד פה תבוא. וכל השפעות עולם הזה צריך להיות בגבול שלא יפרוץ יותר מכדי הצורך. ואפילו המלך שלו יאות הרבוי וכמו שאמרו ולדוד הרבבות ועוד לו אך המלוכה. כי מספר רבבה שייך למלך וכמו שיש שרי עשרות ומאות ואלפים ולא יותר כי בזה נשלם המספר ושרי רבבות ליכא עוד, שרבבה הוא רבוי שאין עוד קצבה וגבול. ול"ש שרים מיוחדים רק המלך המולך על הכל. ועל כן כשנתנו לשאול האלפים היינו ניצוח בגבול ולדוד ניצוח בריבוי שלא בגבול כלל זהו שלו אך המלוכה כי הריבוי שלא בגבול הוא למלך. מכל מקום זה רק בענין ניצוח האויבים והאומות אבל בקניני חמידות עולם הזה הוזהר גם המלך בלא ירבה לא ג' פעמים בג' ראשי החמדות ב' של כל אדם. והג' דסוסים הוא הנוגע למלך לבד לענין ניצוח מלחמותיו ותאות הניצוח בכחו וגבורתו על ידי ריבוי סוס שזה כח מצרים שהיו תולים הכל בכחם ועוצם ידם זה מראשי תאות המלכים. והגם שהוא צריך הרבה מכל מקום צריך להיות ריבוי שבגבול דהיינו כפי הצורך כמו שאמרו (סנהדרין כי אם:) ולא ריבוי בלא גבול. וכן ברכת ה' המעשרת היינו עושר בגבול כפי הצורך אלא שבברכת ה' יוכל להיות הגבול בתכלית ההרחבה. וכשלמה המלך ע"ה שביקש ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, אף שללחם חוקו היה צריך הרבה מאד כסעודת שלמה בשעתה לא נכנס זה לגדר עושר ובקשת מותרות.