ישראל קדושים · פרק ה׳, י״ג

וזה שאמר המלאך עליו והוא יחל להושיע שהיה רק התחלת ישועה ולא השלִימָּה כי אלו עלתה בידו להשלים כמו שהתחיל היה גמר הישועה השלימה על ידי שהיה הוא המשיח המקווה כמו שחשב יעקב אבינו ע"ה עליו. שהיו מתבררים גם כל נפשות הנדחים שענן פולט. ובזה היה יציאת כל הניצוצות קדושים ממקום אחיזתם בקליפות עד שיבוער רוח הטומאה לגמרי מן הארץ כמו שיהיה לעת קץ. אלא שלא עלתה בידו כי בגילוח שערותיו ז' מחלפות ראשו שבהם תלוים ז' מיני נפשות הנראות כדחויות חס ושלום שנגדם הם הז' שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק, ג' מלאכים וד' הדיוטות, והם נגד ז' מדורי גיהנם, שכל מדור הוא נגד מין רע מיוחד, וכח מיוחד דיצר הרע הנקרא בז' שמות (סוכה נ"ב א). כי כל קומת התפשטות חלוק לז' נגד ז' ימי הבנין ו' קצוות והשטח הכוללם כנודע. ועל ידי שהיה נזיר אלהים עד יום מותו היה לו אחוזה בקדושה. וכשגולח חזרו ונדחו למקום שנדחו, וחזר הקלקול למקומו והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ואף על פי שידע שהגיד כל לבו דבזה כל כחו תלוי ושכשיגולח יסור כחו. מכל מקום חשב אצא כפעם בפעם דאיתער. כי היה בלבבו תוקף זה, שאף על פי שעובר על מצות התורה, עם כל זה ה' עמו, כי כל כוונתו לשם שמים ויציאה של צורך עליה. על כן התעה את עצמו ולא ירא להגיד כל לבו. אף שידע שהיא תיישנו ותגלחו כאשר ראה שעשתה כבר זה ג' פעמים לנסותו וגורם לבטל נזירותו, וזה החטא הוא הגורם הסרת כח שהוא קלקול להקדושה שבתולדה גם כן והגיע עד השורש. דימה דעם כל זה לא ינותק הקדושה שבשרשו ואצא כפעם בפעם ביציאה של צורך כניסה ואנער אחר כך מיציאה זו, כתרנגולתא דמנערא מקטמא ויכניס הכל לקדושה עוד בתוקף יותר. אבל לא ידע שכבר החזיר כל הקלקול למקומו ועל כן ה' סר מעליו כי נתדלדל הקדושה שבלב ולא יוכל להיות עוד משכן לשכינתו יתברך כבית קודש קדשים.