ישראל קדושים · פרק ה׳, י״ב

ושמשון יוכיח שכל כחו וגבורתו היה תלוי בשערותיו ובהם היו תליות אותם נפשות שפלט הענן וכשנתגלח סר כחו עד שחזרו לצמוח שהוא כענין תיקון קצת נפשות הנדחות לגמרי השם יתברך חושב מחשבות שלא ידח מהם נדח על ידי סוד הגלגול דאחר שנגזזו הראשונות חוזר לצמוח מחדש. ובשמשון כבר היו נתקנים אותן הנפשות שהיו דוגמת שערות הנראות מותרות שנגזזים ונשלכים. ובשמשון נתברר שגם הם מכלל הקומה שעיקר גבורתו תלוי בהם והוא נזר אלהיו שעל ראשו מהבטן וקדושתו מתולדה. ונמצא דמה שנראה יציאה מהקדושה הוא אדרבא עיקר הקדושה. וכך נעשה אחר התיקון לרע לו דנתברר דבאמת בזה עיקר הקדושה. דזה תוקף קדושה יותר שאפילו בעת היציאה מהקודש היא מלא קדושה וזהו שאין צריך לעזר וסיוע. אבל באמת יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו אפילו בכל כח השתדלות אדם. ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כחו ולבו דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכולים לתלשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך. רק נשאר מדולדל שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה. וכך היה בגלוח שערו והסרת כחו שחזר לצמוח וחזר אליו כחו. ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכחו ולבו ומעשיו כמו שאמרו בסוטה ט' ב'. הכח נמשך מהחכמה, כח מה כידוע. והלב בו כח הגבורה בכבישת היצר וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה ג' פעמים דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכל לעצור נפשו כאשר אלצתו בתאות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו. וזהו שתי המדריגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן, והיא דלדלתם ועל ידי זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן. כי אלו ה' הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד ועל ידי זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כחו ולבו אסתלק שכינה מעליה וממילא נתדלדלו מעשיו.