ישראל קדושים · פרק ג׳, א׳

ומהו הקידוש במותר אמרו בתורת כהנים (ריש פרשת קדושים) קדושים תהיו פרושים תהיו ופירש ברמב"ן על התורה שם דהוא מצווה בפני עצמו לפרוש מן המותרות ושלא יהיה נבל על פי התורה וכדרך שאמרו (ברכות כ"ב.) שלא יהיו תלמיד חכם מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים וכן בשאר ענינים יעוין שם באורך. והביא ראיה מנזיר שנקרא קדוש על שם פרישותו וכן כתב ראיה זו המהרש"א בחידושי אגדות (יבמות כ'.) עיין שם. ובויקרא רבה (פרשה כ"ד) איתא כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים הדא הוא דכתיב קדושים תהיו. וכלשון זה גם כן בתורת כהנים [סוף פרשת קדושים] קדושים על פסוק והייתם לי קדושים. והנה דחשיב בתרתי פרושים וקדושים אלא שמכל מקום כיילינהו תרווייהו בקדושים דקרא. וגם בסדר המדריגות בעבודה זרה (כ':) חשיב פרישות וקדושה בתרתי ופירש רש"י פרישות אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה. ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאוות כמשמעו של מלת פרוש. ובסוטה (כ' א') אשה פרושה ומכת פרושים עיין שם בגמרא (כ"ב.) וברש"י על אשה ושם (ע"ב) שבעה פרושים הן וכו' עד שעושים מעשה זמרי וכו' שבזה הוא עיקר הפרישות. ובלשון הכתוב גם זה בכלל קדושה דזהו אתחלתא דקדושה מה שאדם מקדש עצמו מלמטה הוא על ידי שפורש מתאוותיו המותרות. אבל בלשון חכמים בתלמודין חלוקין לב'.