ישראל קדושים · פרק ג׳, ב׳

ובירושלמי פרק א' דשבת (סוף הלכה ג' וסוף פרק ג' דשקלים) איתא גם כן הני מדריגות דר' פנחס בן יאיר ולא חשיב שם פרישות וכן הוא גם בריש שיר השירים. ועיין שם הסדר, קדושה במקום פרישות דתלמודין ומייתי קרא דטהרו וקדשו וחסידות הוא האחרונה שם. ומהרש"א בחידושי אגדות שם תפס נוסחא זו עיקר עיין שם. וגם מהרי"ב בגליון הגמרא הגיהה שם נוסחת תלמודין. ואמת מדברי רש"י דיבור המתחיל אז וכו' ולא נאמר ליראיך ולענויך ולא אמר טפי לקדושיך משמע גם כן קצת כן ומכל מקום אין בזה הכרע כל כך. וכבר נודע דברי הקדמונים שאין להגיה הספרים בקל כל כך והגם דמצא כן בעין יעקב ורי"ף נודע כמה שנוים יש בכמה דוכתי בין נסחותיהם שהם נוסחת ספרדית לנוסחות תלמודא דידן שהוא נוסחות אשכנזית וצרפתית. ואף על פי שהרמב"ן שהיה מבני ספרד משתבח תמיד בנוסחאות הספרדיות במלחמות ובחידושיו בכמה מקומות. הרא"ש שהיה מצאצאי אשכנז כתב בתשובות דלבני אשכנז התורה ירושה מדור דור וקבלתם עדיפא מקבלת בני ספרד. ומה גם בנוסחת התלמוד אין להזניח נוסחות לצמצם המקובלת בידינו מאבותינו. וגם מה שכתב מהרי"ב מסוטה אף הוא איננה בנוסחותינו כל עיקר שם ובודאי גם הוא נוסחא ספרדית. ולדעתי נוסחותינו בכאן אפשר לקיימה שפיר והירושלמי שהקדים קדושה כוונתו לאתחלתא דקדושה והוא הפרישות שבתלמודין במקומה. ודבר זה אין כבד כל כך על הגוף שביד האדם לשלוט על יצרו ולבלום תאוותיו כרצונו. אבל הקדושה שבתלמודין השנויה באחרונה שאי אפשר לבוא לה אלא בסוף כל המדריגות הוא ענין אחר. ונראה לי דהירושלמי קרי לזו חסידות דאין כוונתו בה לחסידות דתלמודין שהכוונה בו לחסידות המורגל בכל מקום דרצה לומר המחמיר על עצמו בדבר המותר על פי הדין והנה זה כמו הפרישות מן המותר. אלא שזה רק בעניני תאוות ובשב ואל תעשה והחסידות בכל ענינים ובקום ועשה גם כן. והירושלמי כייל תרוייהו בקדושה שהוא לקדש עצמו לפרוש ולהחמיר על עצמו בדבר המותר והחסידות שנה באחרונה. וכפי הגירסא בשבת וכן הוא ברי"ף בעבודה זרה חסידות אחר רוח הקודש. על כרחך ונתתי רוחי בכם היינו חסידות כמו שכתב הר"ן שם. צריך לומר דדבר זה אינו אלא על ידי מה שהקדוש ברוך הוא נותן רוחו בו. וזהו עצמו שלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה.