ישראל קדושים · פרק ב׳, ד׳

אבל ישוב דברי רש"י נראה על דרך שאמרו לרבא ביבמות שם במסקנא בדרבנן הכי נמי בשל תורה מצד תחלת האזהרה שמצד המזהיר השם יתברך שהיה הדבר מותר והוא בא לאוסרה עלינו הוא בא לקדשינו במותר לנו וכוונתו היה שנהיה על ידי זה קדושים. ונגד כלל האומות שבעולם נקראו כלל ישראל כולם שקיבלו התורה קדושים וכמו שנאמר קודש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו. ובין ישראל עצמן נגד הני בריוני העבריינים העוברים על דברי חכמים נקרא המקיים דברי חכמים קדוש וזה טעם דאביי. אלא דלא ניחא ליה לרבא להעמיד כן לשון המשנה דלא דברו מפריצים העוברים על דברי חכמים. ובין כשרי ישראל נקרא קדוש מי שגודר עצמו עוד במותר. ובין הגודרין עצמן גם כן יש מי שנקרא קדוש ביניהם כשהוא גודר עצמו ביתר שאת מה שאין כל הגודרין גודרים עצמן. וכמו שאלישע נקרא איש קדוש בדורן של נביאים. ורבינו הקדוש בין התנאים ומפורש בשבת (קי"ח:) דשום תנא לא היה לו המעלה והגדרת הקדושה בשמירת הברית שהיה לו דאם כן היה נקרא גם הוא קדוש יעוין שם. ובימיו דרבי היה קהלא קדושה שבירושלם שהיה רבי אומר שמועות מהם ביומא (ס"ט:) שהם היו בימיו וקשישי מיניה כמבואר בביצה (כ"ז א) ברש"י עיין שם. כי היה באותו דור התפשטות קדושה בישראל ובין כלל ישראל קדושים הצדיקים והחסידים נתיחד לקדושה אותו קהל קדושים שבירושלים. וזכה רבי להיות קדוש בין קדושים האלה. כי הקדושה היא מדריגות מדריגות כמו שיש קודש וקודש הקדשים וכן בנפשות.