ישראל קדושים · פרק י׳, ב׳

וכך שכם גם אחר שנימול היה שם ערל עליו, ואף שמילתו היה על דעת להתגייר כיון שהי' לאהבת אשה. ואף דההלכה (ביבמות ק"ד:) דכולם גרים היינו דהואיל ועברו בית דין ישראל וקיבלום על כרחך יש בהם שורש טוב באמת ואף שתחלתם שלא לשם שמים סופם לעשות לשם שמים וכדרך שכתבו תוספות שם באותו גר דהלל. והרמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה כתב דרואים מה אחריתם ואף דכתב שם דגם כשחזר לסורו הרי הוא כישראל מומר מדבריו שם משמע קצת דזהו אחר שתגלה צדקתו יעוין שם... וגם אפילו תימא דלעולם נחשב גר גמור היינו הואיל וגיירוהו בית דין על כרחך דיש בו איזה ניצוץ קדוש מנפש גר דאם לא כן לא היו מספיקים בידם מן השמים לגיירו והאלהים ניצב בעדת אלו הבאים לקבל גרים וכיוצא. ומכל מקום בשלמה ושמשו כתב רמב"ם שם דהכתוב חשבן לגויות לפי שהוכיח סופן על תחלתן. ויש לומר דשם קמי שמיא גליא שלא היה בהם שום שורש טוב באמת כלל. או דהעיקר כטעם ראשון שכתב שם דלא קיבלום בית דין והכי נמי בשכם לא היה שורש מקדושה כלל וגם השבטים לא קבלוהו באמת רק במרמה כי ידעו ברוח הקודש דשרשו ברע ואי אפשר לו לידבק בזרע ישראל כלל.