שיחת מלאכי השרת · פרק ד׳, ל׳

וענין החויא וההבדל שביניהם הנזכר לעיל (בריש הפרק הזה) בשם הזוה"ק פ' תרומה. הוא מובן עם מה שקדם כי הנשמה טהורה רק משכן היצר רע בלב ששם הרוח. ולכך נקרא הטומאה רוח בכל מקום בגמרא רוח טומאה רוח רעה וכן בזוה"ק רוח מסאבו שברוח שם משכן היצרים. והיינו שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד שיהי' העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד. רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת שהרי מפרידים כל הבריאה המשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהי' מקום לדמיון זה כדי שיהי' מקום לבחור ברע ובטוב ויהי' מקום לעבודה והשתדלות בני אדם שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בד' אלקיהם ולא בדמיון ועל ידי זה יושלם כח מלכותו שהוא מלך על עם. משא"כ כשלא יהי' בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד לא שייך תואר מלך כלל ודבר זה ידוע. והנה כח הזה של העלם יחוד השי"ת בכל כחות העולם בפרטי פרטות הוא הנקרא בכל השמות של גנאי טומאה ואיסור ושיקוץ ותיעוב וכיוצא שהרי דבר זה הוא היפוך רצון השי"ת שהוא היפוך כל זה וגם הדבק בו משא"כ הדבק באלו. והנה נאמר השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם. שהשי"ת יסד כך שיהי' שמים ועולמות עליונים ששם ניכר כבוד השי"ת ואין שם יצר רע. וארץ לבני אדם כאלו נתונה להם לבחירה ולא לד' וא"כ הוא נראה נפרד מהשי"ת רק שהם צריכים להכיר זה שמלא כל הארץ כבודו ולהשרותו יתברך בארץ. אבל השי"ת נתן הארץ לבני אדם שיהיה נראה כאלו נפרד ממנו: