שיחת מלאכי השרת · פרק ב׳, ט״ו

וזהו שאיתא (שבת פ"ז א') שבשעת מתן תורה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת ועטרו לכל אחד מישראל ב' כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע וכשעשו העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום. פירוש כי הכתר הוא הוראת המעלה והאדנות ולכך עטרום ב' כתרים הרומזים על ב' המעלות שיש להם כנגד נעשה שהם עושי דברו וכנגד נשמע שהם השומעים בקולו שכבר הם מלכים ואדונים בב' מעלות אלו. היינו שכבר נעקר מהם היצה"ר בשעת מתן תורה שנעקר מהם הכח להתבטל ולהתהפך וא"כ כבר נשארו בהם ב' מעלות אלו קביעות כתרים. אבל כיון שחטאו בעגל [ואין זה קושיא אם נעקר מהם יצה"ר איך יכלו לחטוא בעגל כמו שכתבתי על דרך האמת במקום אחר ישוב זה באורך] נסתלק מהם ב' שלימיות אלו מלהיות קבועיחם וקיימים בהם. וזהו שהמלאכים פרקום וקראם מלאכי חבלה שכאשר הם מחבלים ומריעים בעניינם למעלת האדם נקראים מלאכי חבלה. וענין הפריקה על ידיהם שכבר הם מעלתם גדלה עליהם שכאשר הם ממרים במעשה המלאכים אעפ"י שאינם בעלי בחירה להיות מתעלים ובעלי מעלה על ידי המעשים שעושים רצונו עכ"פ אינם ממרים וגדולים מהם. וכן בשמיעה המלאכים ג"כ שומעים אלא שנבהלים. ר"ל שיש להם הרגשה אלא שנבהלים שמיד צועקים זה לזה איה מקום כבודו כמו שנתבאר לעיל ועדיין מעלתם גדולה על מי שאינו שומע כלל. ולפי שהמלאכים הם בעלי כחות מיוחדים וכמו שאיתא (ברא"ר פ' וירא) שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות. פירוש שכל אחד הוא כח מיוחד כי מלאך הוא תואר לכח המשולח מהשי"ת וכל כח הוא מלאך בפני עצמו. וא"כ כח העשייה וכח השמיעה הם שני כחות והם שני מלאכים. ר"ל הכח הזה שיש לכל כח להרגיש בבהלה שהשי"ת עומד עליו ומדבר עמו זה כח בפני עצמו. ולכך טעינת הכתרים שהוא מעלת הבני אדם יש להם על כל כח פרטי ב' המעלות ורק אחד הכתיר ב' הכתרים. אמנם בפריקה שמורה על מעלת המלאכים אצלם יש לב' המעלות ב' כחות שונים לכן אמרו מאה ועשרים רבוא: