שיחת מלאכי השרת · פרק א׳, ז׳

והנה תבלין של התורה ליצה"ר מבואר בדברי הרמב"ם (ס"פ כ"ב מהלכות איסורי ביאה) שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עוה"ז ותענוגיו וחמדותיו עי' שם. וכך שנינו באבות שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים תורה עם מלאכת העבודה יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם. אמנם יש דרך אחר ישר לפני איש מה שאיתא בתמיד (ל"ב א') ובאבות (פרק ד') אי דין מתקרי גבור הכובש את יצרו. וכבישה הוא על ידי יגיעה ומלחמה כדרך הגבורים המנצחים ולא על ידי ההסעה מן הלב שאין זה ניצוח שהרי זה אינו כלל לפניו להלחם עמו. וזהו אינו דוגמת מלאכי השרת שהם אין להם כלל יצה"ר לנצחו ולבושם כתלג חוור. וכן למי שיגיעת שניהם משכחת עון והיינו שכוחה היינו אבודה שאינם אצלו כלל, מה שאין כן זה המנצח במלחמה כבר ישנו אצלו ר"ל שהלבוש אינו נקי כי הלבוש הוא היצר כמו שנתבאר שהחומר הוא בעצמו היצר שלכן המלאכים אין להם יצר מפני שאינם בעלי חומר וכן מי ששוקד בתורה ועבודה הרע וחומרו נשכח וכאלו אינו חומר מתאווה. אבל הנלחם הוא שחומרו הוא רע רק שהוא מגביה הנפש על המלבישה שאינה מנחת עצמה להתלבש בו ונמצא שאינה מצויינת בלבוש זך דוגמת מלאכי השרת. וענין מלחמה זו היא על ידי תוקף היראה כמו שאיתא (ברכות כ"ח ב') שעל ידי מורא שמים כמורא בשר ודם מניח מלעשות עבירה. והוא על ידי הבושה מפני השי"ת. שזהו תוקף היראה וכמו"ש בנדרים (כ' א') למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה. ומפורש בריש או"ח בהג"ה (ר"ס א') שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול כו'. וזה ביאור מה שאיתא קידושין (ל' ב') אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. עזר השי"ת הוא ר"ל על ידי ההכרה שהשי"ת נוכח עיניו וכאשר השי"ת מאיר עיניו בזה ואז ממילא הוא עזר לו לנצחו שלא יוכל למשול מפני הבושה מפחד ד' והדר גאונו. וזה ענין ב' מדרגות הנזכרים (שבת ל"א ב') תורה ויראת חטא שנחלקו איזה מהם עדיפא עי' שם ואין כאן מקומו להאריך בזה: