שיחת מלאכי השרת · פרק א׳, כ״ד

אמנם יש ב' מיני אש. כי גם היצה"ר משול לאש כמו שאיתא (קידושין פ"א א') וכן הגיהנם כתיב באש ד' נשפט ובפסחים (נ"ד א') עי' שם מענין אש של גיהנם ונאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל וכן התורה (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ור"ל שיש ב' מיני כליונות לגוף חומריי. האחת כאשר יהי' לחרפות ולדראון עולם. והב' כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם ב' מיני הקנאות קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא (שבת קנ"ב ב') ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה. וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואלי' שהבעירו האש בגופם לשם ד' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה ג"כ לאש כמו שנאמר (בירמי') כאש עצור בעצמותי. והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו ולכך אז הי' להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהי' פניו בוערות כלפידים: