שבחי הבעש"ט · פרק ב׳, ז׳

והבעש"ט הי' מתענה תמיד בהפסקות גדולות וכאשר רצה לאכול הי' חופר גומא בארץ ונותן לשם קמח ומים והי' נאפה מחום החמה זה היה כל מאכלו אחר תעניתו וכל ימיו היה בהתבודדות. והנה ההרים היו הרים גדולים עד מאד וביניהם גיא עמוקה ובלי מדרון כ"א ארץ גזירה היתה שוה. פ"א נכנס בעומק ההתבוננות והי' הולך על ההרים ומצד א' על הר השני היו עומדים לסטים השוללים וכשראו אותו מרחוק שהוא הולך לסוף ההר בעומק המחשבה אמרו בוודאי יפול לגיא ויהי' לו ריסוק איברים ח"ו. וכשבא סמוך לגיא נתקרב ההר השני לפניו ונעשה מישור והלך מרחוק ונחלקו שני ההרים כמקדם ובחזירתו כשבא סמוך לגיא נתקרב ההר הא' לחבירו ונעשה מישור וכן היה כמה פעמים בהליכתו ובחזירתו. וראו כי הוא איש אלקי באשר ה' אתו וישלימו עמו ויבואו לפניו ויספרו לו כל המאורע ויאמרו הנה בעינינו ראינו כי איש אלקים אתה. לכן בקשתינו שתתפלל עבורינו שיצליח ה' דרכינו אשר אנחנו הולכים תמיד למסור את נפשותינו ויאמר להם הבעש"ט אם תשבעו לי שלא תפגעו ביהודי ולא תגזלו אותו אזי אעשה כדבריכם. וישבעו על הדבר הזה ויהי מאז והלאה אם הי' להם איזה ריב או טענה ביניהם ויבואו לפניו. והוא עשה פשרה ביניהם.