רסיסי לילה · פרק נ״ב, ה׳

והמן שראה שגם בענין זה לא הצליח דרך כיבוש מלחמה נתחכם לקנותם דרך קנין. כי חשב דאחשורוש המולך עליהם ומשתעבדים הם לו כעבדים גמורים. אלא שכל אומה בהיותה כח פרטי שבאותו כח גם כן שורש טוב מה שישנו בישראל על כרחם אי אפשר להם להאבידם לגמרי שהרי גם בהם אותו כח לטוב. אבל בהיות הוא שורש הרע שולט בהם חשב דיוכל חס ושלום להאבידם לגמרי. ודרך כיבוש היינו שימשול בהם ויהיו לו לעבדים שחשב להכניס שורש הרע גם בהם זה ראה שאי אפשר על כן חשב להאבידם לגמרי וזה אי אפשר דרך כיבוש מלחמה שהוא הניצוח שבמשפט מצד התגברות אותו שורש וזה אי אפשר כלל. רק חשב שיוכל לקנותם בכסף שיהיו קנין כספו ככל עבדים מאחר שהם כבר עבדים לאחשורוש ואז ממילא חשב שיהיו מוכנעים תחת כח שלו חס ושלום. ואחשורוש נקרא אחיו של ראש, זה החריב וזה ביקש להחריב (מגילה יא.) כי נבוכדנצר נקרא ראש שהוא ראש למחריבים כי חורבן בית המקדש דומה לחורבן העולם כולו. ודבר זה אי אפשר רק על ידי התגברות דראשית גוים וכל הני ראש דנחשב במדרש (פתיחה דאסתר רבה) הוא על ידי התגברות הראשית והשורש אם בטוב או בהיפך. ואחשורוש נעשה ראש למוכרים וזהו שביקש להחריב כי הוא נמשל דבעל התל ובעל החריץ (מגילה יד.) שהוא נהנה מאוד מדבר זה אבל לעשות בעצמו לא היה יכול. כי נבוכדנצר החריב בית המקדש שהוא התגלות השכינה בפועל והגלם מארצם שנעשו במדריגת שינה. ולהחריב גם זה הוא רק על ידי ביטול השורש שזה דבר שאי אפשר רק על ידי שחשב להגביר השורש דרע ולהגדיל להמן והוא ימכרם לו שחשב שיוכל להם בזה. וזהו רק שביקש להחריב כי באמת דבר זה אי אפשר כלל ומעולם לא היו עבדים לאחשורוש רק בדבר הנוגע לגוף למסים וארנונים כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר (ויקרא רבה פרשה לג). ומכל מקום נקרא הוא ראש למוכרים שמכירתו הוא מצד התגברות כח הראשית גוים דעמלק בו. והמן שהוא עמלק עצמו הוא הראש לקונים שזה כל כונת הראשית גוים לשלוט בראשית דקדושה הם ישראל שנקראו ראשית והמציא זה דרך קנין. ואמרו ז"ל (מגילה יג:) דהשקלים כיפרו על זה דענין השקלים שהם כופר נפש כי הממון נקרא יקום שמעמיד האדם על רגליו (פסחים קיט.) והוא מוסר זה להשם יתברך לומר שכל כחותיו הגופנים גם כן מהשם יתברך ועל ידי זה אנו עבדיו יתברך ולא עבדים לעבדים כלל. וזהו שהקדים שקליהם לשקליו להיות קנינו קודם ואי אפשר לחול קנין אחר. וזה ענין שאמרו (אסתר רבה פרשה ז) שנחתם בחותם של טיט ולא בחותם של דם כי הדם הוא הנפש והטיט הוא הגוף שנוצר עפר מהאדמה. וכל שליטת העבדות דיש קנין לגוף הוא רק מצד הגוף ולא מצד הנפש אפילו נפש הבהמית דהיינו שעבוד הכחות על דרך שיש בכל עבדים. וממילא לא יועיל קנין המן שהיה עיקר כונתו שעבוד הכחות וזה אי אפשר. רק מכל מקום מצד שעבוד הגוף היה גזירה למראית עין שהוא החותם של טיט. וזה שאמרו (מגילה יב.) דלא נעשה רק לפנים דמעולם לא היה גזירה באמת כלל כי זה דבר שאי אפשר כלל כמו שכתוב אם וגו' כן וגו' וכאמרם ז"ל בתענית (ג:) על פסוק כארבע רוחות דאי אפשר לעולם בלא ישראל שהוא אחר הגלות בארבע רוחות מכל מקום אי אפשר להם לאבדם כלל. וקבלתי דהסנהדרין וכל אנשי כנסת הגדולה שבאותו דור ידעו האמת שהוא רק גזירה לפנים ולא עשו חשבון מזה כלל רק מרדכי דנעלם ממנו ענין זה הוא שזעק והזעיק על הענין, כך שמעתי. והענין דרצה השם יתברך להעלים זה ממרדכי כדי שיתפלל וירעיש על זה והודיעוהו זה ברוח הקודש כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז) על פסוק ומרדכי ידע היינו כי כל כונת הענין שנתגדל המן היה כדי שיהיה על ידי זה מחייתו ומחיית עמלק ועל דרך שכתב האריז"ל על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל. כי אותה גזירה דהמן עצמה גרמה להתהפך שהוצרכו לקיים כתב המלך אשר אין להשיב לומר דהכונה היה בהיפך והמן עיקם הדברים. וכן העץ אשר הכין למרדכי גרם לו ליתלות עליו באופן דהשליטה שלו היה הכל לרע לו וכן עשרו היה שמור לו לרעתו. ולהיות הוא הגורם לזה דאיקני ביה המן כמו שאמרו ז"ל (מגילה יג ריש עמוד א) מה עשה לי יהודי כו'. והגם דהתכלית היה לטוב מכל מקום לפי שעה אותם שלא ידעו הסוף היה אבל גדול להם. ועל כן היה ממשפטו יתברך שיסבול מרדכי גם כן מצער זה וגם תמורת זה הוא יהיה הגורם לניצוח עמלק דאחר כך גם כן ולו ניתן כל בית המן. כי זה בא על ידי הזעקה שלו וכל היהודים נקראו אז עם מרדכי כולם טפלים לו והוא העיקר בתחלה וסוף. וגם מה דאיקני ביה המן זהו הגורם הישועה שמה דלא יכרע ולא ישתחוה גם כן אינו איסור מצד הדין. ולפי מה שכתוב במדרש (אסתר רבה פרשה ג' וזח"ג קט ע"א) דכל מקום המלך סתם במלך מלך המלכים מדבר ודאי בכל המגילה כן ואם כן גם מה שכתוב וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים וגו' הכונה אעבדי מלכו של עולם היושבים בשער הם הסנהדרין כידוע דבכתוב בכל מקום הסנהדרין נקראים יושבים בשער רצה לומר בשער המלך ששם דנין דיני המלך. ובכל מקום שהסנהדרין יושבים נקראים שיושבים בשער וגם מרדכי מהיושבים בשער שגם הוא אז מכלל הסנהדרין דרק אחר כך פירשו ממנו. ומצד דברי תורה ומשפט הסנהדרין אסור להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו כמו שאמרו בברכות (ז:) וכמו שכתוב במדרש טענת המן מיעקב דהשתחוה לעשו. ותשובתו דבנימין לא השתחוה אף דעדיין לא נולד הכונה דסוף סוף אין בו בשרשו אותו כח ההכנעה לרשע. ועל כן נקרא בזה ימיני על שם בנימין דבא מכחו בזה. ובעיני הסנהדרין לא ישרו מעשיו ומכל מקום לפי כונת מרדכי היה זה לקידוש שם שמים על דרך חנניה מישאל ועזריה דיימרו ישראל לא סגדין. ולהראות היפך מחשבת המן שאף על פי שגם הם עבדי אחשורוש אינן עבדים גמורים ככל עבדים כלל. וגם אחר כך החכמים בשיטתייהו אזלי שהשיבו לאסתר (מגילה ז.) קנאה את מעוררת כו' שחשבו דאזלה בשיטת מרדכי שלא לחוש מה דאיקני ביה. ובאמת אין זה ראוי כל זמן שישראל בגלות עד שהשיבה להם כבר כו' שאין בזה חשש קנאה ורצה לומר דלענין זה נכתב בסוף המגילה וכל וגו' פרשת וגו' כתובים וגו' להודיע זה דכבר כתוב גם שם. ופשוטו גם מה שכתוב מעשה תקפו וגבורתו דקאי אאחשורוש וכן מה שכתוב וישם מס וגו' שאין זה מצורך הנס נכתב גם כן מפני האומות כאלו המגילה נכתבה לכבודו של אחשורוש איך הטיב עם ישראל ואיך היה מלך גדול ועצום. ורק רמז גלו מגנותו שפרסמום רז"ל בדרשותיהם מרשעתו והכל טמון ברמז. ופשוטו של מקרא הנגלה לפני האומות הכל מספר מכבודו וגדולתו. ומכל מקום כיון דנכתב במגילה גם זה לצורך סיפור הישועה דכפי הנראה מזה שהיה הוא המלך היותר תקיף שבמלכי פרס וענין שימת מס דהיינו מס נוסף על מה שהוא מחוקי המלכים שבעולם. זהו מצד התוקף ועל דרך שנאמר לרחבעם אביך הכביד וגו' ולא יעמדו נגדו מצד תקפו. ופרט הכתוב זה מכל מעשה תוקפו כי בזה הוא כח השתעבדותו בכל בני המדינה כולם דהמס הוא אקרקפתא דגברי כולם והממשלה בממונם לתת מס יותר מכפי הנהוג הוא מצד שהם עבדיו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. והיה לו תוקף כח ההשתעבדות בנתונים תחתיו יותר מכל מלכי פרס. ובתרגום שני כתב דלא הטיל המס על ישראל שעשאם חפשים בשביל אסתר ונמצא דהם לא היו משועבדים. וגם ענין לקיחת אסתר לאחשורוש הוא ודאי תוקף גלות השכינה דאסתר רומזת לה שהוא כנסת ישראל והאשה כבושה תחת בעלה כעבד לרבו שאין לה קנין בפני עצמה דמה שקנתה אשה גם כן קנה בעלה. ועוד מוסף בהטלת זוהמא והוא הרוח דמקשקש בה הנזכר בסבא דמשפטים. וגם בזנות יש מעין זה ובעכו"ם הוא זוהמא דנחש. ובספר אמונת חכמים (פרק כג) נתקשה בזה על מה עשה ה' ככה והונח לו על פי דברי הרעיא מהמנא (זח"ג רעו א). ובאמת פשטיה דגמרא עד עכשיו באונס משמע דפליגא אההוא דרעיא מהמנא. ויש מקום למצוא פשר דבר על פי מה שמצאתי כתוב מגורי האר"י בפירוש דברי הרעיא מהמנא הנזכר ויהיה זה נגד דברי ספר אמונת חכמים שם בשם הרמ"ז. ולפי שלא ידעתי אם הדברים ממקום קדוש יצאו כי לבי מגמגם בהם הרבה לכן לא רציתי להזכיר הדברים ולהאריך בזה איך יש להסכים גם דברי הרעיא מהמנא עם דברינו שהוא כפשטות דברי רז"ל. ובודאי חטאי ישראל גרמו זה ומכל מקום הרי זה היה סיבה לישועה גדולה וגם לבנין בית המקדש שכל מגמת אחשורוש לבטלו כמו שאמרו ז"ל (מגילה טו:) ע"פ עד חצי המלכות ועל ידי דריוש בן אסתר נבנה. וזה עוד פגם יותר גדול להוליד בן שנשארא בין הגוים ובאמת על כל מלכי פרס אמרו ז"ל (פסיקתא רבתי דפרשת פרה סימן ט"ו) על פסוק תמימה תמימים היו כו' ואחשורוש לבדו הוא היה הרשע שבהם. וכל תוקף צרות ישראל שבגלות פרס שזכרו רז"ל בכמה מקומות כגון בויקרא רבה פרשה י"ג בד' נהרות ועל פסוק אימה חשיכה וכדומה הוא גזירת המן והיה בימיו ועל ידו שבימיו היה כל תוקף גלות ישראל שבמלכות זו. ובכל צרתם לו צר שהוא תוקף גלות השכינה והשליטה היה לרע לו כמו מה שנשא אסתר דהגם דהיא כבושה תחת ידו באמת אין אישות לעכו"ם ולא תפסי קידושי דידיה ואין כאן קנין אישות והיא אדרבה שלטה בו להרוג אוהבו מפניה ולהיות אדרבה ישראל אז בתכלית הגדולה והכבוד שלא היה כן לפני שום מלך. וידוע מה שכתב בספר יוסיפון מ"ש דהגבור מהכל היא האשה שגם המלך כפוף לפניה. ולא עוד שהולידה ממנו בן שמלך אחריו שאינו נקרא בנו לבד רק בנה גם כן כי בן ישראלית מהגוי הולד כשר ומתייחס אחריה גם כן. ולדעת קצת פוסקים צריך טבילה דנקרא בן גוי גם כן וכמו שכתבתי במקום אחר דמתייחס אחר שניהם כדאשכחן בקרא דנקרא בן אשה הישראלית ובן איש מצרי. וכאמרם ז"ל בויקרא רבה שם דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו ואינו כשאר אומות דאמרו ז"ל (יבמות עח:) הלך אחר הזכר בשתי אומות המזדווגים מה שאין כן אומה אחרת עם ישראל משפט אחר להם דבגויה ולדה כמותה ובישראלית הולד מתייחס אחר שניהם. ועל כן אף דקיימא לן דכשר מכל מקום אמרו ביבמות (מה.) דאמר רב אפילו הוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומה שאמר יהושע בן נון יובן כפי מה שכתבתי במקום אחר דנראה לי דרך השערה קרובה דההוא גברא הוא היה ר' שמואל בר שילת דאמרו ז"ל (סנהדרין צו: לגירסת עין יעקב) שהיה מבני בניו של המן ונקרא על שם אמו כמו שכתוב בתשובת הגאונים. על דברי ר' מרי בר רחל לפי שאביו בא עליה בגיותו. וכן הוא כי אין מקבלין גרים מעמלק (כמ"ש מכילתא סוף פרשת בשלח) ומה דמבני בניו של המן כו' סיבב השם יתברך סיבות דבא בגיותו על בת ישראל דהולד כשר ונזדמנה לפניו שילת אחתיה דרבי חייא דודתו דרב מזרע שמעי אחי דוד המלך ע"ה (כתובות סב:) ועל כן אמר לרב הב לי ברתך בהיותו קרובו ממשפחתו ומזרע גדולים מבית אמו. (ואף דבגמ' מסיק לא כו' יהיב ביה עיניה ושכיב. ורב שמואל בר שילת היו לו בנים כמו שמצינו תענית כ"ט ג' מימרות מר"י בריה דרב שמואל בר שילת וכן בכמה מקומות. יש לומר שבילדותו השיאוהו לרב שמואל בר שילת בת גרים וממנה הוליד כל בניו. ובזקנותו שאל לרב רבו אם מותר לישא בת ישראל וכשהתירו אמר לו הב לי ברתך מאחר שהיה בן דודתו ולא רצה והענישו. וכן מה שמצינו שבת קנ"ג ריש עמוד א' אמר ליה רב לר' שמואל בר שילת אחים בהספידא כו' יש לומר גם כן שהיה קודם מעשה זו שנענש על ידו והיה סבור שיספידו. כן שמענו מפי רבינו הק' זצללה"ה בעל פה). ועל זה אמר אפילו הוי כיהושע בן נון שהוא הנלחם הראשון עם עמלק עצמו והמחליש כחו. כי באמת מניה וביה אבא אזיל ביה נרגא כמו שאמרו בסנהדרין (לט:) אעובדיה גר אדומי דנתנבא אאדום. וכן בודאי ממנו יצמח עיקר מחיית עמלק ועקירת שורשו לגמרי. וכן עסק הלימוד תורה לתינוקות של בית רבן שהוא בתכלית קטנות השכל דגם הרב מקטין שכלו אז כפי ערך הראוי להבנת התלמיד. והוא עסק של הקב"ה כמו שאמרו בריש פרק קמא דעבודה זרה שלש שעות אחרונות מאי עביד מלמד כו' והוא על דרך שאמרו (סוף מגילה) במקום גדולתו שם מוצאין ענותנותו כו'. כי מצד הגדלות דהשם יתברך אי אפשר להיות מושג כלל דרך השגה רק למי שהוא בתכלית השפלות. דעל כן בחר בבני אדם יותר ממלאכים דכפי השגה שפילה שלהם יש להם דביקות עם גדלות ההשגה היותר עליונה. וכן השגת תינוקות של בית רבן שהוא תכלית קטנות ההשגה הם יכולים ללמוד מפיו של הקב"ה ועל דרך שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז שעל ידם הוא יסוד התורה מתתא לעילא היסוד הוא קבוע בתכלית השפלות למטה. וכן בלימוד התורה למטה היסוד הוא גירסא דינקותא. ובאמת החיות רצוא ושוב כמראה הבזק דמאותו מקום שיוצאים משם הם שבים דמאן דאיהו זעיר איהו רב ואחר שמאיר אותו מקום נעשה מקום היותר עליון כאשר הוא מצד השם יתברך היסוד הוא היותר רם וגבוה מעל השגת כל גבוהים והוא שער החמשים הנעלם מכל בריה ובו דבוק השגת תנוקת של בית רבן שהוא השגה היותר פשוטה שכל הנעלמות כולם כלולים בפשטות ההשגה שהוא גם כן אמת גמור. ועל דרך שאמרו (שבת סג.) אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכל הסודות גנוזות בפשוטו ומ"ט שערי השגות מיני חכמה זו למעלה מזו יש ושער החמשים הוא מה שכולם חוזרים למקור ליכלל באחד שממנו חוזר להיות התחלה שהכל כפשוטו שכל החכמות כולם שם גלוים בפשוטו הגמור והוא ממש השגת תנוקת של בית רבן. וההבדל אינו מעצמות אותה השגה רק מצד ההתפשטות דהשגת הנעלמות שבהשגת תנוקת של בית דין כלול הכל בהעלם ושם הכל בגילוי. אבל עצמות ההשגה הוא תכלית הפשוטות בהשגת תנוקת של בית רבן דעל כן הקב"ה יושב ומלמדם תורה. ועל כן מבני בניו של המן שהוא הראשית גוים כאשר נקלט ממנו לקדושה ונעשה הראשית דקדושה שהוא הדביקות בשורש הנעלם בא הלימוד לתנוקת של בית רבן. והקליטה היה על ידי אשה כמו שמפלתו היה על ידי אשה כי נשים אין להם שום שייכות לדברי תורה דהמלמד בתו תורה כמלמדה כו' (סוטה כ.) שהוא על דרך למשמאילים בה כו' כי היא מסטרא דשמאלא. ומכל מקום שלמה המלך ע"ה המשיל התורה לאשה וכמו שאמרו ביבמות (סג:) אי באורייתא משתעי קרא כמה טובה אשה טובה כו' כי הני נשי במאי קזכיין באמתוני לגברייהו ואקרויי בנייהו כו' (ברכות יז.). רצה לומר דעיקר הזכות הוא על ידי לימוד תורה דוקא ועל זה אמרו דהם יש להם גם כן חלק בלימוד תורה ועל דרך שאמרו (שם ז:) גדולה שימושה של תורה כו' שהם גם כן עוסקים בשימושה של תורה לגברייהו ולבנייהו. והשימוש שהוא מצד החשק עיקרו באשה כי האיש יש בו מילוי החשק גם כן על ידי שלומד בעצמו ואין נקרא משמש אלא כל זמן חיי הרב ואחר כך נעשה הוא בעצמו רב שהחשק שלו נתמלא. מה שאין כן באשה דאין לה מילוי רק חשק לבד זהו תוקף דכח החשק ושורשו. ולכן ביהושע לעמלק נאמר רק ויחלוש כי הניצוח היה מצד כח שימושו כנזכר לעיל וכח זה באיש חלוש.