רסיסי לילה · פרק נ״ב, א׳

ידוע בקדושת הזמנים דבכל שנה באותו יום מתעורר הענין הנעשה אז באותו יום. והיינו כשהענין נקבע וקיים לדורות כי כל דבר טובה הנעשה לישראל מהצלה וישועה הכל במשפט מצד איזה זכות שנתעורר באותו זמן. וכאשר אותו זכות נקבע קדושתו בישראל בכל הדורות אז גם קדושת אותו הזמן קבוע וקיים לדורות להיות מתעורר כח אותו זכות ואותה ישועה פרטית בכל שנה ושנה. וזהו (מגילה ז.) ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות שביד החכמים דבר זה שהם עיני העדה ושוריינא דעינא בלבא תלי (ע"ז כח:) וכן בכחות העין פועל בלב על דרך שאמרו (מדרש רבה נשא פרשה י) עין רואה ולב חומד שכאשר העין נשקע באיזה דבר המחשבה נשקע בו. וידוע שבכל מקום שהמחשבה של האדם שם הוא כל האדם ועל ידי זה הוא נקבע בלב ואחר כך גם בכל האברים. ועל כן כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד.). והם הסנהדרין וחכמי ישראל שהם בכח לקבוע הדבר בכלל האומה דעל כן בעגלה ערופה צריכין סנהדרין לומר ידינו לא שפכו כו' היינו שלא על ידינו בא כח רציחה לשום נפש מישראל. וענין נס דפורים לא היה חלק לסנהדרין וחכמים בזה אדרבה אמרו ז"ל (מגילה טז:) על פסוק לרוב אחיו ולא לכל שפירשו ממנו סנהדרין אחר כך. והיינו דמחיית עמלק אינו בא מצד החכמה דישראל כי כל דבריהם הוא מצד התורה והחכמה כאשר הם מעוררים ומאירים בלבבות בני ישראל איזה פרט מדברי תורה כשנכנס דבר תורה ללב יצא נגדו דבר של ליצנות (שיר השירים רבה פרשה א ג). וזהו כלל שורש כח כל האומות כי ראשית גוים עמלק ודרשו רז"ל (שמות רבה פרשה כז) לץ תכה זה עמלק והוא השורש ועומק ראשית שבכל האומות. כי ליצנות הוא ההיפך מדברי תורה דכתיב בה אמת שזה כל ענין התורה המלמדת לאדם דרך ה' היינו שכל פרטי עניניו מעשיו ומחשבותיו יהיה הכל שפת אמת אשר תכון לעד. וליצנות הוא ההיפך מאמת שכל מעשיו ומחשבותיו הכל לפנים. והוא מתחלק באומות בכל אומה כח מיוחד שאצלם אותו כח של ליצנות ונגד זה יש כח דברי תורה שכאשר נכנס ללב שמתפשט בכלל אומה הישראלית שהם לב העולם אז יוצא נגדו אותו כח של ליצנות שבעולם ונאבד כח אותה אומה שאופיא שלה ממנו. ועמלק שהוא הראשית שלהם הוא נגד עומק ראשית שבתורה והא השער החמשים שנעלם ממשה רבינו ע"ה שלא נתגלה בעולם הזה. ועל כן תחלת עמלק היה בימי משה רבינו ע"ה שכל האומות ירגזון וחיל אחזתם מפני קדושת התורה שבא משה והורידה לארץ. ונתגלה בעולם דבר המחריב כל כחותיהם כמו שאמרו בשבת (פט:) הר חורב שירדה חורבה כו'. חוץ מעמלק שבא וקפץ לתוך אמבטי הרותחת שאף על פי שהרתיחה היה גם נגדו כי כל האומות הם התפשטות כחותיו. מכל מקום נגד שורשו בפרט לא נתגלה דבר תורה בעולם הזה כי מכל האומות יש איזה קליטה לטוב והיינו שיש בכל כח רע גם כן איזה פרט שפעמים הוא טוב. וכל האומות הם כחות פרטים רק הם משתמשים בו בצד הרע שהוא הצד של ליצנות דמכח עמלק. וישראל משתמשים בצד הטוב שבו על פי התורה. אבל עמלק הוא שורש הרע שבכל כח וכח ושורש הליצנות שבעולם ובו נאמר תמחה שאין בו קליטה לטוב כלל ואין מקבלין גרים ממנו. וכל זמן שהוא מצוי בעולם אי אפשר לעמוד על ענינו מצד החכמה. רצה לומר כי כל דבר שבעולם לא עשה את עצמו ואין שם מציאות נפרד כלל דאין עוד מלבדו. ועל כן גם בכל כחות האומות על כרחך יש איזה שורש בכח זה לטוב שעל ידי זה הוא קיום אותה אומה. ועל ידי התורה קולטים ישראל הטוב שבאותו כח. ועל כן החזיר התורה תחלה על כל אומה ולשון שהוא נגד כל כחותיהם ואחר כך בא לישראל והופיע אליהם משעיר והר פארן שכל אומות נתנו להם מתנה כדרז"ל (זח"ג קצב ב קצג ריש עמוד א). היינו שגם מכח שלהם מצד שורשם שבקדושה ניתן כולו לישראל. והיינו דישראל אינם כח פרטי כלל כי הם שורש כלל העולם שנגדם הוא עמלק ראשית גוים שורש הרע והם שורש הטוב. ובמתן תורה קלטו גם כל כחות פרטים שבטוב של כח כל האומות והם נפרדו לרע לחלק עמלק. ועל כן בהר סיני ירדה שנאה וחורבה להם דרק מאז נתרחקו. דמקודם היה שורש הטוב גם כן בקרבם והיו גם כן נביאי אומות העולם כי יש מהם טובים. ובמתן תורה קלטו הכל ישראל ומי שהוא טוב באומות העולם צריך להתגייר להיות כקטן שנולד בשם ישראל. וכל זמן שלא ניטע באומה ישראלית אי אפשר לו להיות טוב כלל כי אחר מתן תורה הוא שנעשה עמלק לבדו הראשית גוים ואין לעכו"ם ראשית טוב כלל.