רסיסי לילה · פרק נ״א, ג׳

וזה ענין החודש הזה לכם על ניסן שמורה נסים כי זה כל כחו דבו בריאת עולם המעשה שמצידו יש חסרונות רק דשיתף מדת הרחמים שהוא עשיית נסים היוצאים מהטבע שהוא בגימטריא אלהים שהוא הנהגה במדת הדין. וזה נימסר רק לישראל דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשיקרא שהם אומות העולם. ובפסוק זה הוא מצות קידוש החודש דהוא מה דישראל מקדשי לזמנים שהזמן נמסר להם לקדשו דזהו כל תכלית בריאת עולם. ועל כן רז"ל קבעו דיני קידוש החודש במסכת ראש השנה אף שהקרא נאמר בניסן. כי באמת גם ראש השנה נמסר לישראל וכמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה ואתחנן) אני ואתם נרד לבית דין שלמטה ואנו מברכים מקדש ישראל ויום הזכרון דהכונה על דרך ישראל והזמנים שאמרו בפסחים (קיז:) ישראל דמקדשי כו' כי אחר שבניסן נמסר הכל להם ממילא גם תשרי מסר להם וכמו שכתוב בזוהר (ח"ג צט ב, ותיקוני זוהר תיקון כא) על שופר דקודשא בריך הוא יהיב עיטין בכולא שהם מעמידין השם יתברך מכסא דין לכסא רחמים. על ידי תקיעות דמיושב מבלבלין הישיבה בדין ועומד ואז תוקעין כשעומדין ועל ידי זה יושב על כסא רחמים. אלא דרחמים אלו הם רחמים רבים יותר מרחמים דניסן שהם שלא על פי דין מה שאין כן אלו הבאים אחר הדין. ועל כן אין אומרים הלל ולגבי ראשון מקרא ההלל שהוא לפני התקיעות אמרו (ר"ה לב:) מלך יושב על כסא דין ואחר כך דיושב על כסא רחמים מכל מקום הוא ביום הדין והדין גורם לישב על כסא רחמים מצד התעוררות השופר לא שייך עוד הלל. שההילול הוא על נס שחוץ מהטבע מה שאין כן כשנמשך ובא על פי טבע הגמור. ועל כן פתחו רז"ל ארבעה ראשי שנים, וכן (שם טז.) ארבעה פרקים העולם נידון בניסן ואחריו ראש השנה כי לעולם ניסן קודם ראש השנה כפי סדר החדשים שהוא הגורם להיות ראש השנה גם כן מתקדש על פי ישראל. וא' ניסן ראש השנה לרגלים שהוא קדושת הזמן דישראל מקדשי אף דבאחד בניסן אינו רגל רק אז תחילת בריאת עולם במעשה הנמסר לישראל לקדשו ובקדושת ראש חדש ניסן מתקדש הרגל שבו ונודע זמנו וזהו לחדשי הלבנה. אבל השנים הוא לחמה רק דישראל אין מונין שנות חמה רק משווים להיות השנה גם כן ללבנה והיינו דהם מכירים דכל השפעות עולם הזה [המסתירים ההתגלות אצל העכו"ם] הכל מהשם יתברך. ולבנה מקבלת שפעה מחמה ולא כאומות העולם המונין לחמה לבד. ואמרו בגמרא י"ב א' דחכמי ישראל מונין למבול מתשרי ולתקיפות מניסן וחכמי אומות העולם מונין גם למבול מניסן ומה חכמה שייך בענין זה. וגם מ"ש למבול ולא לשנים. אבל הכונה דשורש חכמת אומות העולם דמברכין גם כן מחכמתו לבריותיו שהוא נמשך מחכמתו יתברך כמ"ש (מגילה טז.) כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם כו' וכמו שאמרו (מדרש רבה איכה פרשה ב ט) יש חכמה באדום תאמין שנאמר והאבדתי וגו'. וחכמה הוא הכרת האמת ובלעם ראש לחכמי אומות העולם הכיר האמת במעלת ישראל כמפורש בנבואותיו ועם כל זה אמר הנני הולך לעמי ולא נמשך אחריהם להתגייר כי עצמותו אין כן ועל כן א' מחכמתו לבריותיו על דרך שכתבתי לעיל על מכבודו. מה שאין כן בחכמי ישראל נאמר ליראיו כי ראשית חכמה דישראל הוא יראת ה' דעל ידי החכמה שמכיר מציאות השם יתברך הוא בא ליראה כמו שכתב רמב"ם ריש פרק ב' מיסודי התורה ובהג"ה דריש שולחן ערוך או"ח. ובאמת החכמה תעוז לחכם ונותנת לו תקיפות ועל כן אמרו (גיטין סב.) מאן מלכי רבנן. ואומות העולם על ידי תקיפות נעשה בריה בפני עצמו וחושב דהכל שלו אבל ישראל על ידי תקיפות מוסיפין יראה ותקיפות דחכמה היינו שמכיר שהכל מהשם יתברך. ובלעם נתפאר ויודע דעת עליון הוא הידיעה דהשם יתברך שהוא היפך [הבחירה] ועל כן רצה להכחיש בבחירה לגמרי ואמר הנני הולך וגו' כי הוא אי אפשר לו לבחור בטוב כלל. וכן האמת אצל שורש אומות העולם כי הגרים שבהם הוא מה שנשמתם עמדה בהר סיני כמו שאמרו בשבת (קמו ריש עמוד א) ויש להם אחיזה בשרשם עם בני ישראל ועל כן מסלק מעליו יראת ה' לגמרי. וזהו מונין למבול מניסן כי המבול הוא השחתת העולם בעבור החטאים. ומצד חכמת ישראל הוא נמנה מתשרי דרצה לומר שהיה מצד מדת הדין כי אז לא היה עדיין ישראל שעלו במחשבה שהם יכולין לעלות למחשבה דמדת הדין להמתיקה לרחמים וכאמרם ז"ל (זח"א סז ב) דנקראו מי נח שלא התפלל כי אלו התפלל נענה דהתפלה הוא שורש כנסת ישראל כנזכר והיה מתעורר שורש ישראל דיכולים להפך הרע לטוב ומבררים דאין רע. וזהו ענין מנין שנות הבריאה מתשרי שהוא המחשבה דהם מקדשי לזמנים כפי המחשבה ועל כן המולדות שהוא קביעות חדשי הלבנה מונין לבהר"ד (רמב"ם הל' קדוש החודש ו, ח) שהוא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם כנודע בחשבון העיבור. ותקיפות דחמה מונין מניסן שאז היה התגלות הבריאה דלבנה מקבלת מחמה ואז הוא כח החמה. וישראל ניתן להם אותו חודש לקידוש הלבנה שגם היא בתחילת המחשבה אור גדול וכן לעתיד דמצד המחשבה שניהם מאורות גדולים רק מצד המעשה נתקטנה כי בעולם הזה מאן דאכיל דלאו דיליה בהית כו' (ירושלמי דערלה פרק א) והיראה הוא הבושה כמו שאמרו בנדרים כ' א' וזהו מדת ישראל ביישנים שלא נמצא באומות העולם. ועל ידי ההתקטנות ישראל מקדשי לזמנים דבתורה שבעל פה עיקר הקידוש נקבע על תשרי בראש השנה כי זהו עיקר כחם דמגיעים בקדושתם עד שורש המחשבה להיות מונין שנת לבנה מתשרי דהוא שורש המחשבה דשניהם מאורות גדולים. וזה כל חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה לידבק בחכמתו ומחשבתו יתברך דעל ידי זה נעשה גם חכמתם תורה. וזה אינו בחכמי אומות העולם דכל חכמתם שמכירים שזה רע וזה טוב אבל חושבים דלרע אין תקנה דכן הוא מצד החכמה לבד כמאמרם ז"ל בירושלמי פרק ב' דמכות ובמדרש (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנח) שאלו לחכמה כו' א' חטאים תרדף רעה כו'. ועל כן מונין למבול מניסן שזהו השגת חכמתם דגם מצד מדת הדין לא היה אפשר בלא מבול חס ושלום כי החטא מושך בהכרח אחריו העונש. וסוברים דאי אפשר להשתנות כלל ממה שהוא דעל כן לא נשתנה בלעם אף דידע שזה תכלית הרע. והוא היה באמת כן שרשו שם אבל הוא חשב דהכל הם כן. וזה חכמת אומות העולם להפריד הידיעה מבחירה שהוא חמה מלבנה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה דנעשה רק על ידי ישראל ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי עיקר המשפט דהשם יתברך הוא להמציא עצות לתקן כל דבר כי הוא חפץ לצדק בריותיו. ועל כן אמרו (סנהדרין י"ז סוף ע"א) אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר השרץ מן התורה. וזה אי אפשר רק במשפטי בני ישראל דהמשפט מסור להם. כי המשפט על פי התורה ומה שהם ממציאים הוא הכל תורה ואם כן כך המשפט. מה שאין כן דינין דאומות העולם אינם יכולים לצאת מהמשפט שהוא כפי הנימוס הראוי להנהגת עולם. ושופר הוא גם כן מכלי הדיינים כמו שאמרו בסנהדרין (ז:) ומזכירין שופר דפורעניות דאומות העולם כמו שאמרו בגמרא ל"ב ב'. כי ממילא על ידי דכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לישראל. ולאומות העולם ילהט אותו היום דמוציא חמה מנרתיקה כמו שאמרו ז"ל (נדרים ח: ובראשית רבה פרשה ע"ח). כי על ידי תוקף התגלות האור בעולם נכלה החושך ונאבד מעצמו. וכן על ידי התעוררות השופר לעורר לבבות בני ישראל להשם יתברך שאצלם הוא מעורר יראה בלב הבא על ידי ראשית חכמה וראש ההתגלות שבראש השנה. ואצל האומות נעשה מזה סערות תימן הסער אשר על ראש רשעים יחול. כמו דמשמתין על ידי שיפורא שהוא שם מיתה לעכו"ם וחיים לישראל הדבקים בה' אלהים חיים ומלך עולם על ידי זה כאמור.