רסיסי לילה · פרק נ׳, ב׳

ותקיעת שופר דראש השנה הוא גם כן לענין זה והמקיים מצות ה' לשמוע קול זה נעשה דוגמתו למעלה. כטעם (ברכות ו.) מנין שהקב"ה מניח תפילין ומתפלל (שם ז.). היינו שכל מצוה שהאדם עושה הרי ה' צילך כמאמרם ז"ל (מדרש, הובא בשל"ה ריש שער הגדול וסוף פרשת משפטים) שכל מה שהאדם עושה הצל עושה גם כן. וענין התפילין שהוא ההתקשרות ודביקות להשם יתברך כן השם יתברך מתדבק עמו ואומר ומי כעמך ישראל או הנסה וגו'. וכן בתפלה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כנגדו וכן בכל דבר. ובקול שופר שהוא התעוררות הצעקה להשם יתברך ושמיעת הקול היינו להרגיש זה בלב השם יתברך גם כן שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. וממילא נתערבבו ונתבטלו כל המעכבים. כי כשהשם יתברך שומע צעקתו הרי הוא נזכר לפניו יתברך וממילא ונושעתם מאויביכם הוא היצר הרע שנקרא שונא כמו שאמרו בסוכה (נב.). כי זה כל כח הקפת היצר הרע למעמקי הלב על ידי השכחה דאף ששורש הלב לעולם דבוק בהשם יתברך מכל מקום הוא משכיח זה לגמרי עד שכל מחשבות לבו לרע לגמרי רחמנא ליצלן ועד שנכתם עון מעבר לעבר. אבל כשנזכר לפני ה' הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בהשם יתברך. וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי עד שיבוא מעט מעט להכרה גמורה ולתשובה שלימה בכל עשר מדריגות של תשובה שבעשרת ימי תשובה שנעשה ההכנה להם. ותחלת הכניסה על ידי השופר דראש השנה שהוא המעורר ישינים מתרדימתם היינו אותו שנשקע בכ"ד דברים המעכבים התשובה עד שאין הרהורי תשובה [על אותו עון פרטי הידוע לו לכל אחד כפי מה שהוא] עולין בלבו כלל. וזהו מצד הריחוק הגמור שבו באותו דבר וענין מהשם יתברך כפי עוצם מדריגת שיקועו בה. הקול שופר מחריד לבו ומעוררו עד שרחוקים נעשו קרובים ומועיל אחר כך הדרישה והקריאה. כי טעם בהמצאו ובהיותו קרוב הגם דעל ידי הדרישה והקריאה הוא תמיד כן וכמו שכתוב אם תדרשנו ימצא לך קרוב ה' לכל קוראיו ולא קבע זמן. זהו כשלא נכתם העון והם עשר מדרגות דדרישה וקריאה וזהו לכל אשר יקראוהו באמת. דאף שהוא נמצא לכפר עון גם על ידי פיתוי פה לבד מכל מקום התקרבות דהיינו שיהיו זדונות כזכיות הוא רק על ידי קריאה באמת דהיינו פיו ולבו שוין. אבל דרישה הוא במעשה ודבור לבד כשלא הגיע עדיין לנקודת הלב. ואחר שנתערבב השאור שבעיסה על ידי השופר יתאמץ לגלות רצונו הנעלם שהוא לעשות רצונו יתברך תחלה בדרישה על כל פנים בפועל ממש כאמירת תפלות ותחנונים. ועל ידי זה יבוא למדריגת הקריאה באמת מלב ועד שיבוא למדרגת יעזוב רשע דרכו וגו' שזהו התשובה שלימה בעזיבת החטא לגמרי כמו שאמרו (יומא פו:) היכי דמי בעל תשובה באותה אשה כו' היינו דרכו הקודם כשעוזבו זהו בעל תשובה גמור. ועד מדריגת וישוב אל ה' בדביקות והוא המקום שבעלי תשובה עומדין שאין צדיקים גמורים כו' (ברכות לד:). והם ד' פרצופים דאבא ואמא זכר ונקבה שיש בכל עשר מדריגות כידוע. שני ימים דראש השנה הם נגד חכמה ובינה שהם אבא ואימא המולידות התשובה בפועל דימי תשובה. ועל כן הם יומא אריכתא כידוע דהם תרין ריעין דלא מתפרשין שאי אפשר למחשבה שבמוח בלא רצון שבלב ולא רצון שבלב בלא מחשבה במוח. והתורה ציותה על יום א' כי די לעורר ראשית המחשבה שבמוח וזהו האתערותא דלעילא. כי מצות השם יתברך הם אתערותא לאדם לעשות המצוה שלולי ציווי השם יתברך לא היה עושה. ומצות דרבנן הוא מה שישראל מתנדבים מעצמם להתעורר. והשם יתברך עוררם גם על זה במה שמסר רשות לחכמים בזה כאלו ציוה עליהם שהם יבקשו עוד תחבולות לעורר הלבבות. והגם דמצד השם יתברך כפי מה שברא את האדם ישר די בהתעוררות דמוח לבד ומתעורר בדרישה לבד שלא בא עדיין לנקודת הלב אחר כך בא ממילא ללב. מכל מקום מצד קלקול האדם על ידי שביקשו חשבונות רבים נקבע גם יום ב' בתקיעת שופר שנית לעורר גם הלב בקריאה באמת עד שנעשה קרוב שזהו על ידי ההרגשה שבלב. שזהו הקורבא כאשר בא לידי הרגש גמור בלב כידוע. ואחריו צום גדליה הוא דעת המחבר הדרישה והקריאה להיות נקבע בלב עד שיוכל לצאת לפועל עזיבת הרשע בשבע תחתונות דעשרת ימי תשובה. עד גמר מעשה ביום הכפורים דכהן גדול נכנס לקדשי קדשים אל ה' ממש מקום שאין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בכל השנה כולה רק ביום הכפורים דהכל בעלי תשובה. ומצד אותה מדריגה ירבה לסלוח ברבוי היינו כמו שאמרו (יומא פו:) יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו ולא ימלט העולם בשום דור מיחיד ששב ביום הכפורים שהוא העומד באותו דור במקום כהן גדול הנכנס לקדשי קדשים היינו ששב לגמרי עד אל ה' וגו' כי ירבה לסלוח היינו לכל ישראל ועיצומו של יום מכפר על דרך זה אף למי שלא שב (שבועות יג.) כמו שנתבאר דעל כל פנים עצם לבו קשור בהשם יתברך. וכל נפשות מישראל קשר אחד וכאשר נקשרה נפש אחד מישראל לגמרי בו יתברך הרי ממילא נמשך הכל עמו כמושך בקצה חבל שנמשך כל החבל עמו. ויעקב חבל נחלתו ראשו אחד קשור למעלה בצורתו של יעקב החקוקה בכסא הכבוד וראשו התחתון הוא נפשות פושעי ישראל היותר גרועים. וכן הוא הולך ממדרגה למדרגה. ויום הכפורים שמעורר היחיד ששב להיות נכנס אל ה' לבית קדשי קדשים ממילא נמשך כל החבל עמו בהתעוררות תשובה ועליה למעלה כל אחד לפי ערכו ומדריגתו וממילא נמשך כפרה גם להם. ופלוגתת רבי וחכמים אי מכפר גם לשאין שבים היינו בכפרה גמורה שלא כפי הראוי מצד היחיד ששב שבזה הכל מודים דיש מחילה לכל העולם כולו. אבל זה תלוי כפי כח תשובתו היינו כפי כח משיכותו החבל למעלה. ומשיח שהוא יהיה תכלית מדריגת תשובה היותר עליונה תשובתו תפעול מחילה גמורה לכל העולם כולו עד שיבוקש באמת עון ישראל ואיננו לגמרי במציאות עוד עד העולם. אבל בעולם הזה אין מדריגתן כל כך. והכל כפי מדריגתו בתשובה וכך הוא מעורר תשובה גם כן בלבות השאר עד שאין לקרותם עוד אין שבים לגמרי אף שאין מורגש אצלם. אבל רבי סבירא ליה דמכפר לשאין שבים לגמרי היינו אף שלא על ידי מדריגת היחיד ששב. והיינו דידוע דלעולם הגמר מעשה הוא בידו של השם יתברך וכמו שאמרו (ברכות נג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ויראה הוא תרעא לאעלא לגו מהימנותא (זח"א יא ב) היינו השתדלות האדם בכניסה לקדושה. אבל גמר הכניסה זהו בידי שמים שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (סוכה נב:) ויום הכפורים הוא גמר הכניסה אין יד האדם שולטת שם ועל כן אמר וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר בקודש לפי שאין בזה שייכות להשתדלות אדם. ולכן לרבי עיצומו של יום מכפר בלא השתדלות אדם כלל כי הארת אותו יום הוא דהכל בידי שמים. וזהו שאלת הידיעה ובחירה שנבוכו בו הראשונים ובתיקוני זוהר חדש (בסופו) תירץ ואין כאן מקומם ביאורו ותמצית דבריו דאינו במקום אחד ובמקום הידיעה שם אין בחירה ובמקום כו'. ויום הכפורים הוא התנוצצות תרעא דחירו שממקום הבינה שבידיעת השם יתברך שלמעלה ממקום הבחירה ומשם אין מקום לחטא כלל כיון דהכל מסודר בידיעתו יתברך. וזה שאמרו ז"ל בתנא דבי אליהו רבה (פרק א) על פסוק ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל היינו דכלל הבריאה היה עצמות הוי"ה כטעם כי ששת ימים עשה ה' דפירש בזוהר (ח"ג צד ריש ע"ב) על הימים עצמם שהם כלל הבריאה כידוע. ומהיצירה ואילך שם מתחיל כח הבחירה דשם הוא עירוב הטוב ורע כנודע בתיקוני זוהר. ולו אחד היינו שהוא לחלקו של השם יתברך ובידי שמים ואין ההשתדלות דאדם פועל בו כלל וזהו יום הכפורים וכח המכפר לישראל וכאמור.