רסיסי לילה · פרק נ׳, א׳

ענין עשרת ימי תשובה אף דצריך אדם להיות כל ימיו בתשובה. רק אז נקרא בהמצאו ובהיותו קרוב כמו שאמרו בר"ה י"ח א'. וזה שייך בתפלה דעת רצון מילתא הוא כמו שאמרו ברכות ח' א' אבל תשובה כל יומא זימניה דהשם יתברך הבטיח לקבל שבים לעולם ועד יום מותו מחכה לו אם ישוב מיד מקבלו. רק שאמרו שם בר"ה דיש דנכתם עונו לפניו ומפרש לה על ידי חתימת גזר דין. הענין דחטאים תרדף רעה כדרך שאמרו (ב"ב טז.) הוא שטן הוא כו' דכל מה שיארע לאדם בעולם הזה בעניני בני חיי ומזוני מפורש בתורה שהוא כפי מעשיו. וכדרך שאמרו אם בחקותי וגו' וכן הרבה ועל הרוב גלוי לבעלי עינים טהורים הסבות הפרטיות של כל דבר מקרה שיארע לאדם אם לטוב הוא על ידי איזה דבר טוב דהיה רגיל בו וההיפך בהפך נעשה סיבה טבעית לפעול לו איזה רעה. על דרך משל מי שאין משאו ומתנו באמונה נגרם לו איזה הפסד במשא ומתן על ידי זה ובשקוע בתאות אכילה יבוא לאיזה מחלה רצה לומר על ידי אכילה גסה ומשיקוע בניאוף קשתו ננערת רחמנא ליצלן שלא להוליד כלל או להוליד בנים חלשים שאין מתקיימים וכדומה לזה וזה נקרא גזר דין רחמנא ליצלן. וענין נכתם היינו ככתם העובר מעבר לעבר בחוזק שאינו מתכבס. היינו כי בכל דבר יש עשר מדריגות כידוע שזהו סדר המדריגות של כל דבר להיות קומה שלימה. ועת אשר שלט האדם וגו' שנעשה קומה שלימה דאדם רע רצה לומר היינו שהגיע לעומק ראשית שכל מחשבותיו ורצונותיו שקועים בכך עד שנשמן לבבו ואזניו מלשוב כלל זה נקרא נכתם דאין כיבוס מועיל. כי כיבוס הוא על ידי דברים המעבירים הכתם והם דברים המכפרים ומקנחים כענין תורה ותפלה. מה שאין כן תשובה שהוא השבת הדבר לכמות שהיה קודם החטא וכאלו אין כאן כתם כלל זה מועיל לעולם. אלא שיש עשרים וארבעה דברים המעכבין התשובה (רי"פ ורא"ש סוף יומא) ובודאי אין לך דבר העומד בפני התשובה אם שב אלא שהם מעכבין בידו מלשוב כלל. ואף על פי שמן המיצר צעק לבו אל ה' בתפלה להושיעו מצרתו הנגרם לו על ידי חטאו מכל מקום אין גומר בלבו לשוב באמת כלל. וזהו על ידי שנכתם עונו שעל זה הם כלל הכ"ד דברים כמו בעל מחשבות רעות דהיינו שהרע גבר בכל כחותיו עד שורש המחשבה עד שהוא מחשב ברע תדיר רחמנא ליצלן ולא יעזבנו וכן כולם הם כ"ד מיני מדריגות של עונות הנכתמים שהם נגד עשרים וארבע שביקי להו דבתענית ה' סוף ע"א עיין שם ואין כאן מקום ביאורם. רק בכלל כל איש אשר ידע נגעי לבבו איזה עבירה שמלפפתו והולכת עמו רצה לומר וקשה לו לשוב הימנה ודאי הוא על ידי שנכתם מעונו והוא ענף אחד מאותן הכ"ד דברים וצריך להתאמץ על זה בעשרת ימי תשובה שאז השם יתברך מצוי וקרוב עד שאין שום דבר המעכב דהיינו המרחק. כי עיכוב התשובה הוא הריחוק מהשם יתברך וזה אינו כלל בעשרת ימי תשובה. והיינו כי אמת גלוי וידוע שרצונינו לעשות כו' ומי מעכב כו' ואף בכ"ד דברים המעכבין התשובה מי מעכב רק השאור שבעיסה שמעלה חימוצים קשים למוח ולב לא מגופה של עיסה עצמה כלל כי רצונו לשוב לפניו באמת ועל זה תוקעין שופר בראש השנה שהוא א' דימי תשובה לערבב השטן והוא היצר הרע כנזכר דהכל אחד. כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני ישראל להשם יתברך והוא קול בעלמא בלא חיתוך דבור באותיות רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המיצר. והיינו על ידי שנכתם העון רצה לומר עד שנשתקע בכל מעמקי הרע עד שאין שפתיו נפתחים בתפלה להשם יתברך על דרך זה אפילו מהשפה ולחוץ לבד גם כן. והדבור הוא מדרגה האחרונה מעשר מדרגות הנמשכות מעומק ראשית דמחשבה עד עומק אחרית דמדת מלכות פה כידוע. ונאמר ויפתוהו בפיהם וגו' ואף על פי כן הוא רחום יכפר וגו' (תענית ח.) שעדיין לא נקרא נכתם עון כשהוא מפתה בפה על כל פנים מהשפה ולחוץ כי זה מהני באיש הישראלי על דרך שנאמר רמב"ם לענין כופין עד שיאמר רוצה אני דלא משגחינן במה שבלבו נגד התורה. וזהו וידוי דברים המועיל לבעל תשובה אף דעיקרה בלב מכל מקום זה פועל כפרה מעט ועל ידי זה ממילא יוכנס גם כן מעט מעט ללב וכטעם שפתי צדיק ידעון רצון. אבל המשתקע עד המדרגה העשירית שאפילו כח הדבור אין בו לשוב על אותו עון כלל כי נעשה אצלו כהיתר לגמרי ואין לו אלא כח השמעת קול פשוט לבד בדרך כלל שרצונינו לעשות רצוניך על כל פנים. וכל אחד מישראל כאשר ירגיש חרדת הדין מיד צועק לבו להשם יתברך וכידוע שאפילו פושעי ישראל ביותר אם יעברו עליהם צרות רבות ורעות רצה לומר יתחילו לצעוק להשם יתברך. וזה מעיד על שורש מעמקי לבם הנעלם וכמו שכתבתי במקום אחר ממתניתין דפרק י"ז דכלים בכלב הים דלמקום שהאדם בורח בעת צרתו וצער המגיע עד הנפש והוא בורח להציל נפשו משם הוא שורשו. ועל זה אמרו (ר"ה טז.) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר וכששואל במה משמע דרצה לומר על מי שאין להם מעשים שיהיו ראוים לכך כלל. רק שעל ידי תקיעת שופר נאמר שיבואו האובדים והנדחים והם אותם שכבר נטמעו בין העמים. כי לא ידח ממנו נדח דשורש זרע ישראל אי אפשר להתהפך. ועל ידי אותו קול שופר גדול שהוא רק קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות להשם יתברך שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול. על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל עד שיבואו להשתחוות כו'.