רסיסי לילה · פרק נ״א, א׳

ענין ראש השנה דנקרא מלך יושב על כסא דין בר"ה ל"ב סוף ע"ב. כי הוא מן מחשבת הבריאה כמו שכתבו התוס' כ"ז א' ד"ה כמאן בשם רבינו תם ודבריו דברי אלוקים חיים וכמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י בראשית) דבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה כו'. הענין כמו שאמרו (בראשית רבה פרשה א) ישראל עלה במחשבה תחלה כידוע דתחלת המחשבה הוא על סוף המעשה והתכלית שבענין זה. ותכלית בריאת עולם הוא התעוררות מדת מלכותו כנודע דרצה שיכירו כח מלכותו ואין מלך בלא עם. ואם כן המחשבה הוא כפי התכלית שיהיה הכרה זו בעולם ובמחשבה אין רע כלל כידוע כי שם עדיין כולו חד אבל כשמגיע למעשה שאז בהכרח נראה כנפרד מהבורא ויש מקום לטעות ברע על כן הוצרך לשתף מדת הרחמים. וזהו בניסן שהוא זמן גאולת ישראל כי באמת רק על ידי זה נתגלה מעלת ישראל כי יתרון האור מהחושך. אבל בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ונסקרים בסקירה אחת (ר"ה יח.) גם אומות העולם אלא דישראל קדמי כמו שאמרו בגמ' ח' ב' והיינו לענין ההעברה דהסקירה הוא כאחד. ולכאורה אין מובן לפי זה מה שאמרו מקמי דליפוש חרון אף ועל כרחך דבשעת ההעברה כבר נעשה המשפט והחרון ולא מצד הסקירה. כי באמת חטאים תרדף רעה והרע הוא עצמו החרון וכדרך שאמרו (ב"ב טז.) עולה ומקטרג יורד כו' הקטרוג הוא החרון ונטילת נשמה הוא במשפט הנעשה והוא יצר הרע כו' ולכן נקרא משפט אצל אומות העולם ואצל ישראל חק שהוא לישנא דמזוני כמו שאמרו ז"ל (ביצה טז.) דכל מזונותיו של אדם קצובים אז. וזהו כל ענין ראש השנה אצלם דהשם יתברך מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר ונרמז בגמ' ט"ז א' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר כי על ידי שהם אומרים מלכיות להמליכו הרי נעשה השלמת הבריאה. ואחר כך זכרונות שהוא ההכרה שהוא משגיח בהווה ועל ידי זה נמשכה השגחתו לטובה כיון שהם מכירים שהוא המשגיח. וזה תכלית כל כונת ההשגחה להכיר שיש משגיח רק לפי שיש טענות גם עליהם דכל השנה מלוכלכים כו' על כן אמר במה רצה לומר באיזה כח וזכות כיון דנקרא אז מלך המשפט על זה אמר בשופר דהוא מערבב השטן כדאיתא בגמ' ט"ז ריש ע"ב ובתוס' בשם הירושלמי דירא שהוא שופר דלעתיד. הענין כי גאולה דלעתיד הוא בזמן בריאת עולם בין לר"א בין לר"י כדאיתא בגמ' י"א ריש עמוד א' והיינו דאז נשלם תכלית הבריאה והתחלת הבריאה הוא מאתערותא דלעילא מהשם יתברך לבד כי לא שייך אז אתערותא דלתתא. אבל כונת הבריאה הוא לתת מקום לאתערותא דלתתא. וכל הגאולות שהיו על ידי אתערותא דלתתא דישראל מקדשי לזמנים כמו במצרים על ידי צעקת בני ישראל נקרא שירה חדשה לשון נוקבא ויש אחריה גלות (כמ"ש מכילתא פרשת השירה פ' א) כי אתערותא דלתתא אינו דבר המתקיים בתמידות בעולם הזה שהוא תחת הזמן ושינוי כ"ח עתים. אבל לעתיד לבוא הוא שיר חדש לשון זכר כמו שכתוב וירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וגו' כבריאת עולם. ואז יתקע בשופר גדול ובאו וגו' היינו דיתעוררו גם הם לבוא ולהתקרב להשם יתברך על ידי שהשם יתברך יעוררם משינתם בתרדמת הבלי עולם. ואמנם בעולם הזה כל עסקינו באתערותא דלתתא ובעובדא דלתתא אתעורר עובדא דלעילא ואנו מזכירין ומעוררין ענין תקיעת שופר זה דלעתיד דהיינו שהכל ממנו וכמו שאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה (מדרש רבה סוף איכה). כי באמת הכל במשפט וגם תקיעת שופר דלעתיד הוא במשפט שהשם יתברך מברר בכל משך הגלות דכל חטאי ישראל אינם בעצם רק על דרך שאמרו (סנהדרין מד.) אסא דקאי ביני הוצי וכמו שדרשו על ששזפתני השמש. ובהתעוררות קל מלמעלה הם רצים לקראתו כמו שכתוב משכני אחריך נרוצה ומשיכה הוא למי שאינו רוצה לילך והריצה הוא על ידי שרוצה לילך וחפץ מאוד בכך. והא והא איתיה כי מקודם על ידי השאור שבעיסה נעשה כבד וצריך משיכה ואחר המשיכה תיכף נרוץ מעצמינו. מה שאין כן בעכו"ם הם נקראים הפושעים דפשעי ואזלי ואפילו אותם הנעשים גרים גרורים דאמרו בריש עבודה זרה כל אחד מבעט בסוכתו כו' כי הגם שנמשכים הוא בעל כרחם דמה להם לעשות. ועל כן הם לא יבואו לקול השופר כי הדבור הוא הגילוי מה שבמחשבה דוגמת המעשה. ומה שבגלוי לכל גם מלאך רע ואומות העולם עונין אמן בעל כרחם אבל המחשבה שאינו בגילוי רק ישראל עלו במחשבה שהם רוצים לימשך אחר מחשבתו של השם יתברך שהקדימו נעשה לנשמע. ואומות העולם טענו על זה כמו שאמרו בשבת (פח סוף ע"א) ברישא איבעיא לכו כו' אבל ישראל רוצים לימשך אחר מחשבת השם יתברך בלא שמיעה וידיעה כלל מה ירצה. וזהו קול שופר דמתן תורה שהוא קול פשוט בלא הודעת מה הרצון בו מה שאין כן בדיבור שומע מה מדבר. והשופר הוא המעורר לבוא בלא ידיעה כלל על מה ולמה. ואומות העולם לא ירצו בזה רק ברישא לשמוע אם הוא כרצונם. ורק האובדים מבני ישראל הגם שנשתקעו במה שישתקעו על ידי אתערותא דלעילא יתעוררו לשוב גם דלא ידעי כלל עד כמה תכבד העבודה כי נפשם קשורה בעצם לרוץ אחר השם יתברך. ובראש השנה שהוא הרת עולם שהעולם בהריון ובמחשבה ועדיין לא הגיע לדבור ובדבר ה' שמים נעשו הוא הגמר מעשה ועל כן תוקעין בשופר. ויסד הפייטן בשופר אפתנו וידוע דפיתוי הוא מה שאינו כך על צד הראוי וכשהפיתוי בדבור הנגלה נאמר ויפתוהו בפיהם וגו' והוא רחום יכפר וגו' כי מצד הדבור הנגלה בעולם העשיה יש טענות וצריך למדת הרחמים לכפר אבל הפיתוי דקול שופר שהוא קול פשוט בלא גילוי הרצון בעולם הזה רק להשם יתברך היודע מחשבות. כי כל קול שופר אינו אלא כסימן לדעת מי שהוא יודע הסימן ואינו נגלה לאחר כלל. ועל כן אומות העולם לא יתעוררו לשופר גדול כי הם אין מכירים הסימן דאינו יודע זה רק מי שיודע המחשבה של התוקע. והשם יתברך נקרא לבן של ישראל (שיר השירים רבה ה, ב) דבפנימיות דבוקים בו על כן הם מתעוררים לקול שופר שלו וכן הוא מתעורר לקול שופר שלנו. ובעולם הזה דנקרא עלמא דשיקרא זה נקרא פיתוי כאלו באמת אין כן אבל מצד המחשבה הוא באמת כן כי פנימיות המחשבה דישראל באמת דבוקה בו יתברך ואין שם דבר החוצץ כלל רק למראית עין מקוצים הסובבים השושנה ולעתיד יבוקש עון ישראל ואיננו ולא צריכין כפרה כלל שהוא לשון קינוח כי בהתגלות הפנימיות אין חטא. וכן בראש השנה אין להזכיר חטא ועון כי כל ענין שופר דראש השנה הוא להתעוררות שופר זה דלעתיד דלא שייך קטרוג ועון כלל. וזהו ענין קול השופר שאינו יוצא מגרון האדם גוף הקול רק הבל לבד ואותו הבל מקשקש בשופר ומשמיע קול כי גם קול הוא גינוי מה על כל פנים דרך כלל. וגם זה אינו מצד האדם רק מצד דבר אחר המקבלו דהוא העולם. אבל מצד האדם הוא רק ההבל לבד שאינו נרגש כלל בשום חוש בעולם הזה ומאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו ובו קבוע כל פנימיות האדם. ועיקר המצוה הוא לשמוע קול זה כי כל כונותינו הוא לעורר על ידי זה אתערותא דלעילא.