רסיסי לילה · פרק מ״ד, ג׳

וזהו כל ענין פרשת בלק לברר ענין זה מעלת ישראל על אומות העכו"ם אף אותן רשעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא כלל שהם כופרים בתורה כו' ואין להם שייכות למשה רבינו ע"ה שהוא הדעת דישראל מצד חבור לבבם להשם יתברך והם ניתקו מעצמן זה. ולכן לא נאמרו דברים אלו על ידי משה רבינו ע"ה רק על ידי בלעם. ואמרו בב"ב (יד:) משה רבינו ע"ה כתב ספרו ופרשת בלעם כו' נראה מזה כאלו פרשת בלעם הוא חוץ מהתורה. והיינו דהתורה נקראת תורת משה וספרו שהוא השגת חכמתו אבל פרשת בלעם אין לו שייכות לחכמת משה רבינו ע"ה שהוא מדבר מאנשים שכפרו בתורה כו' אבל הם בדרגא דבלעם יודע דעת עליון שהדעת דרגא דמשה רבינו ע"ה התקוע בכללות ישראל הוא אצלם עליון ולמעלה מהשגתם בעמקי ליבם בהרגשת הלב רק בידיעה בעלמא. ובלעם הוא המבחין מעלתם בשלש נבואות שאמר נגד שלשה כחות הלב דקנאה תאוה וכבוד שהבחין אז שהוא ההיפך מכולם על ידי שלש הכאות דאתון דרכיבת החמור רומז על מה שהוא רוכב על החומר הגופני ומנהיגו כרצונו. ובאמת הוא לא היה מנהיגו כרצונו רק נמשך אחריו. ונבואה רביעית דאחרית הימים הוא בהתגלות אור הרשימה אז אמר הנני הולך לעמי שאז הרגיש דאף דתמות נפשי כו' עם כל זה הוא אמר הנני הולך לעמי שאין לו אור הרשימה באחרית הימים. וזה שאמר לכה איעצך וגו' דזה עצה לבלק בהפקרת בנותיו כדרז"ל (סנהדרין קו.) היינו דכל חשק בלק להיות כישראל יעצו לקלוט זה על ידי הפקרת בנותיו דיקלטו אור מהם אף דידע דהבועלי ארמית הם מפושעי ישראל עד שאמרו בעירובין (יט.) דלא מבשקר להו אברהם אבינו ע"ה ואין עולין מגיהנם. אבל אחר שגילה לו אשר יעשה העם הזה כמראה באצבע הם אותם רשעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא שהיה לו השגה בהם להיות כמראה באצבע דגם הם קדושתם רבה באחרית הימים עד שאף הוא שהיה נביא הגדול מנביאי אומות העולם אין לו שייכות להם והולך לעמו נגדם. אם כן ממילא נצמח מזה עצה לבלק בהפקרת בנות מואב. אלא שהוא לא ידע ההלכה דבנך הבא מן הגויה אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות יז.) וצריך להבדיל גם הנולד מהם שאין לו שייכות לישראל. ולפי שאותו שאין לו חלק לעולם הבא נראה שהוא היה בכלל ישראל ויצא מהם להיות כבני נכר מזה נמשך מציאות יציאת טיפה ישראלית להתהוות ממנה בן נכר. וכשהשיג בלעם דרגא דאחרית הימים שאף אותן דאין להם חלק לעולם הבא בשם ישראל יכונו חשב דגם אותן טיפות הם כן כיון שאין מציאות לטיפה ישראלית להשתנות כלל. ובאמת ודאי אותן טיפות באים גם כן בחזרה לישראל רק לא כמחשבת אותו רשע שבזה יהיה עצה ותיקון לאומת מואב שיהיה לקדושה שייכות גם אצלם דזה אי אפשר כי לא עשה כן לכל גוי. וכל זמן שהטיפות בלועות בגוים הם מכלל הגוים ואין להם שייכות לישראל רק כשישובו ליקלט בישראל. ובאמת עצה זו דייקא היתה הכנה למה שיעשה העם הזה וגו' ומחץ פאתי מואב קודם לכל להוציא בלעם מפיהם והוא לא ידע בעצמו מה שהיה אומר דלכה איעצך אשר יעשה וגו' דברים ככתבן שהוא היה נותן לו עצה כדי שיעשה העם וגו'. ולפי שבעילת ארמית הוא התערבות באומות גם כן היפך דרגא דמשה רבינו ע"ה שהוא בא מצד חסרון הדעת כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ב) אם אין דיעה הבדלה מנין ואין יודע ההבדל בין ישראל לעמים מה שאין כן מי שיש בו דיעה אי אפשר לו להתדבק עם גויה כלל. ולכן נעלם ממשה רבינו ע"ה הלכה זו דבועל ארמית מה דינו שהוא אין לו שייכות לזה כלל עד שבא פנחס שאמרו עליו שבטים בן פוטי כו' שמצד הזה שבא מיתרו היה לו שייכות להלכה זו כדרך שאמרו בסנהדרין (לט:) מיניה וביה אבא כו'. ולכן נכתב גם זה בסיום פרשת בלעם שאין לו שייכות לחכמת משה רבינו ע"ה והשגתו כנזכר לעיל. רק מכל מקום אחר שגילה בלעם דברים הללו הוציא משה רבינו ע"ה בלעו מפיו ונכתבו בתורה על ידו אחר שנתגלה דבאחרית הימים מצד הרשימו גם הם בכלל ישראל ממילא יש להם שייכות לתורה גם כן. וכל נפשות ישראל הם מאותיות התורה כנודע ונפשות הכופרים והמשומדים הם מאותיות שבפרשה זו שאף על פי שנראה שהוא חוץ לתורת משה מכל מקום גם הוא מכלל התורה ממש ואין שום הבדל בין פרשה זו לפרשה שמע ישראל.