רסיסי לילה · פרק ל״ה, א׳

ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישינים מתרדמתכם ורז"ל אמרו (ר"ה טז.) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו (ברכות ו.) אתם עשיתוני חטיבה כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשחס ושלום שוכח הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררינו. ואמרו ז"ל (ר"ה שם ע"ב) שהוא לערבב השטן והכל אחד כמו שאמרו (ב"ב טז.) הוא שטן הוא יצר הרע ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו. ועל זה נאמר ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים וגו' שהם שני מיני השתקעות בדמיון הא' שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון וכיוצא שאר תאות או רדיפת שררה וכבוד או ניצוח וקנאה עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את השם יתברך כלל וזה נקרא אובד חס ושלום כאשר הוא בתכלית השיקוע. וזה ענין אשור שהראש שלהם סנחרב שבלבל כל העולם כולו בהשתדלות עצומה כל ימיו ולא לישב בטל כישן דמי. והגם דזה גרע יותר עד שהוא כאובד לגמרי מאחר שהוא שקוע בהשתדלות וטרדות ולא בדמיונות של בטלה ותכלית השיקוע הזה הם עשרת השבטים שאמרו ז"ל (יבמות טז סוף ע"ב) שנטמעו בעמים בגלות אשור עד שלא ידעו בעצמם אם הם ישראל כלל. כי כך הוא גדול כח השיקוע בעולם הזה עד שמשכיח לגמרי שורש היהדות חס ושלום. ומכל מקום הוא כאבידה המתבקשת כמו שאמרו שילהי מכות והיינו שאין כאן יאוש בעלים דעדיין בעליו מבקשים אותה כי הוא דבר שיש בו סימן דכל רואיהם יכירום וגו' ויש כאן סימן הניכר לבעליו שהוא השם יתברך. רק שבהיותו מובלע בין העמים אינו נמצא כביכול בידו יתברך מצד העולם הזה המסתיר. אבל ביום ההוא שהוא היפך יום הזה יהיה שופר גדול המעורר גם אלה. ואלה יקדימו לבוא כי השיקוע שלהם מצד כח השתדלות וכאשר יתעוררו ויהפכו כח השתדלותם להשתדל לרדוף אחרי ה' מצד הרדיפה שלהם יקדימו בביאתם. ואחר כך הנדחים והם העצלנים השקועים בדמיונות של תוהו ושל שוא ושל הבל וזה ענין מצרים שנקרא ערות הארץ כי ענין ארץ הוא כח השתדלות כענין מלך לשדה נעבד בעבודת האדמה שזה עיקר עבודת ויגיעת אדם בעולם הזה מצד העולם הזה. שכן נמשל גם כן עבודת אמת דאדם הראשון בגן עדן שהניחו לעבדה ולשמרה ודרז"ל (זח"א כז ע"א וש"מ) במצות עשה ולא תעשה. וערות הארץ היינו גנות ענין הארץ שאין צריך עבודה כי נילוס עולה ומשקה. מה שאין כן ארץ ישראל ארץ אשר ה' אלהיך דורש וגו' למטר השמים וגו' וצריך עבודה ותפלה ויחול לה' ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כל כך. וזה עיקר קדושת הארץ שלא להשקיע בדמיונות של שלוה רק לידע שצריך השתדלות ואדם לעמל יולד. וקדושת המקדש לידע של לעמל מלאכה ולהשקיע בעבודת עולם הזה בזיתו וכרמו רק בעבודת השם יתברך. וערות הארץ נקרא השיקוע בעולם הזה בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. ותכלית שיקוע בזה נקרא נדח שאינו אובד שהרי אינו שקוע בדבר אחר ומובלע בין העמים. אבל מכל מקום הוא נדח מידיעת השם יתברך והנדחים הגמורים הם המומרים שהגם שאינם שכוחים מעיקרם כתינוק שנשבה לבין העמים ונטמע עד שלא ידעו שם ישראל. אבל אלו ידעו שהם ישראלים אלא שנדחו. וזה בא רק מרוב בקשת השלוה ולא להיות בשעבוד ובעבודה כידוע. וזה כח ארץ מצרים כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כג) על גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודה זרה כו' הגם שהיו מצויינים שם ולא שינו את שמם ולשונם ושמרו יחוסם ולא נטמעו ביניהם להיות אובדים מכל מקום נקראו נדחים. והשם יתברך הבטיח כי לא ידח ממנו נדח כי יתעוררו לקול שופר הגדול שישמיע השם יתברך ללבבם הגם שיתאחרו מהאובדים מצד העצלות שבהם וצריכים להשתדלות יתירה. אבל סוף יבואו כלם להר הקודש לירושלים דשם הוא היפך שני מיני דמיונות האלה כנ"ל.