רסיסי לילה · פרק ל״ה, ב׳

ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו ביום ההוא שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע כי אנו טוענים השיבנו וגו' והשם יתברך אומר שובו אלי וגו' (כמו שכתוב מדרש רבה סוף איכה) וביום ההוא שיתברר האמת דקודשא בריך הוא וישראל כולו חד לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאלו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא. אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהשם יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא. ומי ששומע קול שופר ומקיים מצות ה' הוא מתעורר משיקועו בדמיונות עולם הזה וממילא השטן מתערבב כי עיקר השטנתו הוא השיקוע בדמיונות וזה כל האדם לעמל יולד לעמל תורה להוציא עצמו מדמיון שוא ולדבק בתורת אמת. וכאשר האדם מתעורר בפתע פתאום מכל מיני דמיונות וזוכר בהשם יתברך השטן מתערבב ומתבלבל כח ההשטנה. הגם דאין כחו כשופר גדול להיות ביאה גמורה להר הקודש דהיינו יציאה גמורה מן הדמיון לחלוטין שלא ישוב עוד מכל מקום בלבול וערבוב להשטנה יש. וממילא השם יתברך חפץ חסד וזוכר הברית. ורז"ל אמרו (ירושלמי הובא בתוס' ר"ה טז:) דהוא חושב דזהו שופר גדול והיינו דחושב דהתעוררות זו תלך ותתפשט בלב להיות יתד קבוע שלא תמוט. וזהו עיקר החילוק שבין שופר לשופר גדול בהתפשטות הקול אבל בעולם הזה שהיצר הרע לא נעקר מן הלב לגמרי כל האתערותא הוא לפי שעה לבד שכל זמן שאין לבו חלל בקרבו כדוד המלך ע"ה שהרגו ליצר רע (ע"ז ד סוף ע"ב) בתענית אי אפשר להיות קבוע וקיים בעבודתו שלא ינתק כלל. וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך שיהיה לו יצר המשכיח והוא יתגבר כנגדו. וזה ענין העזר כנגדו דאשה שבא על ידי הפלת תרדימה שהוא הביטול לצורת אדם דבשינה כח המדמה גובר ולכן הוא אחד מששים במיתה (ברכות נז:) והשם יתברך הפיל זה עליו שכך יסד השם יתברך בעולמו להיות האדם ישן ומתעורר ועל ידי זה זוכה להעזר כנגדו בקיום המין בנצחיות והתפשטות לעולמי עד שאי אפשר רק על ידי השתקעות בדמיון גם כן כדרך שאמרו ביומא (סט:) כשביטלו יצר הרע דעריות לא אשתכח ביעתא. ויצרא דעריות הוא ההשתקעות בדמיון של בטלה דוגמת השינה. וזה מה שלא יתבטל לגמרי גם לעתיד לבוא כמו שכתוב בזוהר (חלק א קלז ע"א) דאיקרי לבן דאתלבן דאי לאו הכי חמידו דאורייתא לא אשתכח כי יהיו כמלאכים שאין להם יצר הרע ולא ניתנה תורה להם מטעם זה. כי עיקר חשק התורה מצד המילוי לחסרון שהיא תבלין ליצר רע והיינו יצרא דעריות והשתקעות בדמיונות הבלים. על זה התורה תבלין להיות כל דמיונותיו בדברי תורה כידוע שכח המדמה יוכל להתפשט גם כן במחשבת דברי תורה גם כן הבאים מצד כח המדמה עד שגם הדמיון כולו תורה ואמת. מה שאין כן יצרא דעבודה זרה שהוא עבודה והשתדלות זרה זה צריך לעקור לגמרי שלא יהיה בו אל וכח זר ולאכפייא ולבטלו לגמרי. כי יצר זה אינו מצד בריאת השם יתברך שיסד בעולמו רק בא מצד הסתת הנחש. והשם יתברך הזהיר על זה מאכילת עץ הדעת שהוא השתדלות שלא כרצון השם יתברך. רק בבריאת האשה אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה יז, ו) נאמר סמ"ך, שבא שטן עמה הוא ההשטנה מצד השינה וההשתקעות בדמיון שוא שזה נעשה תיכף וכאשר אינו מתעורר מזה אז היא הגורמת לאכילת עץ הדעת שהוא יצרא דעבודה זרה. אבל כאשר השינה רק כרגע כפי צורך הסכלות מועט שהיה ברצון השם יתברך להיות יקר מחכמה ומכבוד ומתעורר תיכף אז הוא העזר כנגדו והוא מה שהקב"ה עוזרו להתגבר נגד היצר. כי מה שהקב"ה ברא היצר הרי על כרחך לכך בראו כדי שיתגבר האדם נגדו ולא להשתקע. ונמצא מה שהקב"ה בראו הוא עצמו העזר שלו להתגבר נגדו שהקב"ה עוזרו שהרי לכך נברא. ובכל ראש השנה שהוא זכר ליום בריאת אדם דלכן כל באי עולם עוברים כו' ספרי חיים וספרי מתים כו'. כי בריאת האדם הוא במאמר נעשה אדם ודרשו רז"ל (בראשית רבה פרשה ח) שאמר למלאכי השרת ונעשו כתות כתות כו' אמר להם עד שאתם מדיינים כבר נעשה אדם פירוש מלאכים הם הכחות שונות שיסד השם יתברך שכולם כלולים באדם שהוא בצלם אלהים בעל הכחות כולם וכפי מספר הכחות הם מספר המלאכים. ומדיינים היינו כל כח נתגלה ונתברר ענינו איך הוא באדם אם לטב כו' וממילא על ידי זה כבר נעשה אדם. כי עשייתו יתברך האדם אינו אלא על ידי ההתבוננות בכל מיני כחותיו דזהו במאמר נברא העולם. וכמ"ש בשבת (קיט ריש ע"ב) דדבורו של השם יתברך כמעשה ודבורו של השם יתברך הוא עולם המלאכים כמו שדרשו ז"ל (מדרש רבה בלק) על פסוק וישם ה' דבר בפי בלעם מלאך. ועל ידי שהם מדיינים ומבררים כחותיהם שהם פרטי כחות האדם ממילא נעשה אדם בעולם העשייה הכולל כל מיני כחות ההם והוא אדם הראשון הכולל כל צאצאיו וכמ"ש בשמות רבה (פרשה מ) דכולם תלויים באיפת אדם הראשון. והיינו דכל הנפשות ספרי חיים וספרי מתים אינם אלא קומה אחד שלימה הכלולה מכל מיני כחות שונות היוצאים בפרט בפרטי נפשות. וכל ראש השנה מתעורר זה כידוע דזה כל ענין קדושת הזמנים דישראל מקדשי על ידי אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא הראוי לזמן ההוא בזה שכבר היה. ובהתעוררות ההתבוננות בכחות אדם ממילא כל באי עולם עוברים כו' כולן בסקירה אחת דהיינו בהתבוננות דנעשה אדם. ומצד התבוננות בכחותיו בא כח השינה גם כן והפלת התרדימה וכידוע מטעם האריז"ל סוד הדורמיטא דזעיר אנפין בראש השנה שהשופר בא לעורר זעיר אנפין משינתו. וביאור זה כידוע דאצילות הוא מה שהאציל השם יתברך מאור כבודו הבלתי בעל תכלית להשגת אדם. והיינו מה שהאדם משיג מאמיתות השם יתברך מצד מידותיו המשמשות בעולם זה נקרא עולם האצילות שנאצל מאמיתותו הבלתי מושג להיות מושג והוא ממש כקומת האדם שהוא המשיג כפי כחות השגותיו כך הוא מידת ההשגה. וזהו זעיר אנפין דאצילות שהוא צורתו של יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד שהוא כלל ישראל שהם המשיגים. וכפי מדת השגתם הוא הוא עצמו מדת ההשגה הנאצלת וכאשר הם בשינה והעדר ההשגה הרי נקרא דזעיר אנפין ישן כביכול מאחר שאין אדם בעולם המשיג אמתותו. ועיקר עולם אצילות הוא ההשגה ממנו יתברך המושג לבני אדם. ולכן הפלת תרדימה דאדם הראשון נקרא שינת זעיר אנפין. וזה מתעורר בכל ראש השנה ענין בריאת היצר הרע שמזה ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב (איוב א, ו) הוא היצר הרע שיסד השם יתברך בעולמו בכלל המלאכים שהם כחות האדם יש גם כח זה דשינה ויושב בטל כישן שהוא השתקעות בדמיונות ומזה בא ההשטנה. וקול שופר מעורר משנתו היינו קולות דקודם מתן תורה דברא תורה תבלין והתעוררות לתורה היה בקול שופר המעורר משינת מצרים הקודמת. וכן כל שופר שבראש השנה הוא התחלת התעוררות לעסק התורה תבלין בכל השנה כולה כל חד לפום דרגא דיליה על ידי מצות שמיעת קול שופר בראש השנה הוא זוכה להתעורר משינתו בכל ימות השנה כולה ולהשתדל בתורה.