פוקד עקרים · פרק ד׳, ט׳

ודבר זה הביא אאע"ה לעולם בהולדת יצחק שנתגלה אור קדושת הברית בפעל להיות אומה שלימה מזרעו נקאים מולים ע"י שהוא נימול לח' דהיינו שהוא מתולדה ומבטן מוסר תאותיו להש"י וזהו כח הצמצום שהי"ל מצד התושב"כ המגדרת ומצמצמת המעשים וע"כ ביצחק לא נתגלה עדיין בפעל ד"ז דאין הערלה נק' אלא ע"ש או"ה ושאפי' המולים שבהם נק' ערלים ובישראל בהיפך דהיינו לפי שא"א לזרע ישראל להשתנות כלל משרשו דחלק ד' עמו שאפי' חטא והגדיל עונות זו למעלה זו עד אין קץ ישראל הוא ואפי' ישראל מומר לכהת"כ קדושיו קידושין וגיטו גט וסוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נדח דמטתו שלימה משא"כ ביצחק גם עשו נימול לח' והי' נקרא ישראל אבל ה י' בכחו להחליפו וליעשות גוי ולצאת לתרבות רעה עד שיעקר משרשו וא"כ אין המילה לח' ראוי' לו כלל שהרי אין שרשו כך לגמרי דמה שהוא בשורש א"א להשתנות דהיפוך כושי עורו וכדומה מה שבתולדה. והנה אאע"ה חידש התגלות כח התורה שהתחיל ממנו וע"כ זכה להוליד נפש יצחק שהוא שורש התושב"כ ויצחק חידש התגלות כח התפלה בויעתר יצחק שיוכל להשתנות כביכול ממדה"ד למדה"ר וזכה להוליד נפש יעקב שהוא שורש התפלה והתעוררת הרחמים ונולדו תאומים כי הם ב' קולות כמש"ל, וקול תורה היינו תושבע"פ דמה שבכתב כתיבא ומנחא ומה שבפה הוא בקול דחיים הם למוציאיהם בפה, וכל השתנות הוא ע"י התחדשות דתושבע"פ כמש"ל, ועי"ז הוא פועל בתפלה ג"כ, וכן ע"י התפלה הוא מחדש בתורה והא בהא תליא, והם תאומים יחד ב' הקולות ויצחק הקדים קול תפלה בקרא דהקל קול יעקב הרומז לב' הקולות כמשז"ל היינו דשורש יעקב הוא התורה אמת ליעקב ועיקר תורת אמת היא התושבע"פ שאין אחיזה לאו"ה בה משא"כ בתשב"כ הם אומרים אנו ישראל כמשז"ל (שמו"ר ותנחומא תשא) ואף דהוא ודאי תורת אמת שניתנה מן השמים מ"מ משירדה לעלמא דשיקרא יש כח לשקר לאחוז בה ולפרש בה פירוש של שקר וכפי הפירוש שלהם היא כולה שקר ח"ו, ורק ע"י ישראל שהם משיגים בה בחכמת תושבע"פ שבלבם הפירוש האמיתי עי"ז היא תורת אמת וע"כ בתשבע"פ שהוא עיקר אמיתות התורה א"א לאו"ה לאחוז ולומר אנו ישראל שא"ל שייכות כלל לתושבע"פ, וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים דלא עשה כן לכ"ג והיא מטתו של עיאע"ה הנבדל לחלק הש"י ובדד ינחנו, וע"כ נסמך מלת קול ליעקב שזהו עיקר שורש יעקב קול דתשבע"פ וקול דתפלה נמשך ממנו כר' אמי ור' אסי דלא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי (ברכות ח' א') כי תקנו לומר מקודם ד' שפתי תפתח שא"א להתפלל אלא כשהש"י פותח שפתיו ופתיחה זו הוא ע"י התשבע"פ, והוא הסמיכות גאולה לתפלה דהגאולה הוא זכרון מה שהש"י הושיע להם מכבר מכל צרותם ונותן הודאה לשעבר ואח"כ התפלה הצעקה לעת"ל בטענה מי שענה לאבות הוא יענה לבנים, ופסוק ד' שפתי תפתח וגו' הוא כגאולה אריכתא [כמ"ש בטור א"ח סי' קי"א וע"ש בב"י ופרישה ומצאתי בראבי"ה הנד"מ על ברכות סי' ב' ג"כ כטור ע"ש] דגם זה מכלל הגאולה הקודמת שפתחה שער לגאולה העתידה, דכל ישועה שעשה הש"י היא פתיחה והתחלה לישועה אחרת וההודאה על ישועה דבר זה חדשה לאה בהולדת יהודה דע"כ קראתו כל ועל שמו נק' כן כל ישראל דזה כל כח ישראל הנבדלים מהעמים שהם מכירים בכ"ד שהוא מהש"י המושיעם ומודים לו ע"ז משא"כ או"ה חושבים דכחם ועוצם ידם עשה ולעולם אין באים להכרת הש"י מתוך השפעת טובה ושלוה, וכמשאז"ל נתת שלוה כו' דאדרבא עי"ז כופרים ומרשיעים בכל שרירות לבם מאחר שהיכולת בידם ורק ע"י היסורים הם מודים בע"כ להכיר האמת כפרעה, אבל זרע יעאע"ה בכל תוס' שלוה הם מוסיפים הכרה בהש"י ואע"פ שגם ישראל א"י לסבול בעוה"ז רוב טובה כמ"ש ביבמות (מ"ז ב') ונא' וישמן וגו' שמנת וגו' [וע"ש בספרי האזינו ט"ו ועקב ט"ו] זהו מצד השכחה אח"כ אבל בהתחלת ביאת הטובה מכירים שהוא מהש"י ומודים לו ואפי' מי שמשוקע ביותר ושוכח גם בהתחלה הכל רק ע"י שכחה ולעולם חכמי ישראל, וכן כ"א כשמתבונן בחכמתו הוא מכיר דהכל מהש"י דזה כל חכמת ישראל להכיר זה ועיקר הוראת מלת חכמה לשון הכרה כמו חכים בארמי, וזהו שמברכין שחלק מחכמתו ליראיו דחכמתם הוא היראה שהוא ע"י הכרת הש"י לנגדו כמ"ש בריש א"ח וע"כ אם אין יראה אין חכמה וכו' משא"כ חכמת או"ה הוא לבו"ד שכל חכמתם הוא בענייני העולמיים והנבראים מצד פירודם מהש"י ושהם בו"ד וכשנותן טובה לאו"ה אפי' חכמיהם אין מכירים כלל עי"ז להודות להש"י הנותן הטובה, וזהו כל חכמת תושבע"פ שבלבבות בנ"י דלע"כ לכל גוי כי כלל התורה הוא להגיע להכרה דאנכי ד' אלקיך שהוא יסוד כהת"כ, וגוף מציאות השם גם האומות מודים אלא דקרו לי' אלקא דאלקא כמ"ש במנחות (ק"י א') שאין מכירים שכל הנהגת העולם ממנו וכל חיות וכח כל הנבראים הכל מאתו ית' דבר זה א"א להכיר אלא ע"י חכמת תושבע"פ שבלבבות בנ"י, והוא יחודא עילאה ויחודא תתאה שבק"ש שא' יעקב ובניו שהם מכירים זה איך הש"י יחיד ומיוחד גם עתה כעד שלא ניתנה העולם ומלכותו בכל משלה וע"כ ברכה שלאחרי' היא ברכת הגאולה דנפתח הפה להודות להש"י על כל הטוב אשר גמלנו ומזה פתיחת הפה לתפלה, וע"כ מזרע יהודא בא דהע"ה שהוא השלמת כח התפלה כטעם ואני תפלה והוא האומר הימנון ע"י כולם שקולו נעים כמשז"ל (בשהש"ר פ"ד וקה"ר פ"ז) היינו הקול דתפלה הנמשך מקול דתושבע"פ דמלכות פה תושבע"פ קרינן לה: