פוקד עקרים · פרק ד׳, ח׳

והענין דכל מניעת דבר ודאי הוא מצד חטא השייך לאותו דבר דכל משפטיו של הש"י מכנג"מ, ומניעת הולדה ודאי הוא מצד חטא בענין ההולדה והנוגע ליסוד ברית קודש, ובאבות העולם לפי שהי' ראוי לצאת נפש יקרה בקדושת הברית לעולם הי' חטאם הנמצאים בעולם מה שאין העולם כדאי לכך מונעים זה, ויצאע"ה הי' הוא הראשון שנימול מיד לח' בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב שיבחר בכך ע"י השתדלותו רק שתחלת יצירתו הי' בקדושה זו ולהוציא נפש יקרה כזו לעולם הי' עיכובים וקטרוגים הרבה והי' צריך תחלה שיתגלה גוף קדושת המילה בעולם באאע"ה שא' הקב"ה דיו לערלה עד כאן (כמ"ש בבר"ר פמ"ו) ואין הערלה נקראת אלא ע"ש או"ה (כמ"ש בנדרים ל"א ב') היינו שצריך להתגלות שורש היהדות וע"כ מיד אחר שנימל באו המלכים לבשרו בלידת יצחק שכבר מוכן ויכול להולידו, ושמעתי דג' המלכים שבאו מלאו כל העולם כי המלאך שליש עולם כמשז"ל [בחולין צ"א ב' דב' אלפי פרסי הוה, ועלמא הוה ו' אלפי פרסי כמ"ש פסחים צ"ד א'] ונתמלא כל העולם קדושה ע"י המלאכים ונפלט כל אויר העולם מטומאה וחיצונית ועי"ז הי' כח לעולם לקבל נפש יצאע"ה והי' אפשר לו להתגלות ולבוא לעוה"ז, והיינו כי שורש עוה"ז שהוא עלמא דשקרא היינו שמלא מתאות וחמדות גופנית הפוסקות ויצאע"ה הוא היושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאוה וחמדה דהאי עלמא [עד"ש בתמורה ט"ז א' גבי ארץ הנגב דיעבץ] והוא התחלת קדושת ישראל שנקראים מולים היינו קדושת התאות שבאבר זה שורש כל תאות הגופניות, וזה ענין שאותן מלאכים נשתלחו ג"כ להפך סדום שהם המשוקעים בתאות בתכלית ההשתקעות האפשרי עד שהגיע משפטן לאבדן מן העולם כמו דכשמגיע לתכלית השלימות האפשרי אז משפטו להתעלות בעולמות עליונים כך כשמגיע לתכלית הקלקול האפשרי משפטו לירד לשאול מטה ועולמות היותר שפלים עוד מעוה"ז, והאש דיצחק שהתחיל להתנוצץ הוא שהבעיר את סדום ונתהפך לים המלח הרומז ליסורין כמ"ש בברכות (ה' א') מה מלח ממתקת כו' כי יצחק חידש יסורין כמשאז"ל (בבר"ר פס"ה) והיינו לכפרת עון כי הוא השורש לתורה ומצד משפט התורה אין התשובה לבד מכפרת לכל העבירות אלא בצירוף היסורין ממרקים כמ"ש ביומא (פ"ו א') דקרא צווח כמה פעמים שובו אלי ואשיבה אליכם ונא' קחו עמכם דברים ושובו וגו' וכן בכ"ד לא מצרים טפי רק תשובה ובקדושין (מ"ט ב') דאפי' רק הרהר תשובה בלב הוא מיד צ"ג, היינו מצד הש"י די בכך וכמ"ש בירושלמי דשבועות שאלו להקב"ה א' יעשה תשובה אבל התורה אמרה יביא קרבן היינו עם התשובה, דבלא"ה זבח רשעים תועבה כמ"ש בזבחים (ז' ב'), וכן בזדונות סיגופי הגוף במקום הקרבן אלא שדי בתכלית יסורין וכאב ומכה והיא מצוה שקבלוה בשמחה ועיין כן שבשמחת לב האב עושה יסורין אלו בידים לבנו יחידו הרך וענוג וחביב עליו מאוד, וע"כ הוא דוגמת קרבן ומכפר גם מצד משפט התורה על כל העולם כמ"ש בעירובין (י"ט א') דאאע"ה מסיק מגיהנם כ"י ע"י אות הברית שבבשרם דבזה מבשר להו, והיינו דעי"ז הוא כח ההצלה וכבר הוא חתום בתולדה מיצאע"ה בכל זרע יעקב שהוא הנק' זרעו שאפי' הערלים נק' מולים כמ"ש בנדרים (ל"א ב') דכבר יש בהם שורש זה שמרוצים לקבל ע"ע סיגוף בעוה"ז כאשר ידע שעי"ז יהי' דבוק ומקורב להש"י ואפי' רשעי ופו"י יש בהם דבר זה אע"פ שחוטאים מצד הסתת היצר משאור שבעיסה באמיתות רצונם יש נקודה זו דיכולים לעזוב כל חמדות עוה"ז בשביל רצון הש"י דע"כ מהני כופין עד שיאמר רוצה אני כידוע טעמו דרמב"מ (ספ"ב מה"ג), וזהו מורשה מיצאע"ה: