פוקד עקרים · פרק ב׳, ו׳

וזה פתיחת שער חדש שלא הי' ברחל שהי' הזכירה בהתגלות שמה וע"י שם אלקים שזהו משפט התושב"כ השייך להם מצד שהם אבות העולם ושורש הבריאה ובמטתו של יעאע"ה שהיתה שלימה ואין שום פסולת בשבטים עצמן כלל דכבר יצא כל הסריות בזרע עשו וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו הוא הישועה שנפתח כבר ע"י רחל אמנו ונקל לכל זרע יעקב והשיגו שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שארית יוסף, והיינו כשמבקש סתם לבנים מצד עצמו שרוצה לפרות ולרבות וכמ"ש רחל ואם אין מתה אנכי דמי שאין לו בנים חשוב כמת, ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי כאשר שמעתי עמ"ש (גיטין נ"ז ב') מבני בניו של המן למדו תורה דהוא ע"י שהחייהו שאול לאגג אותה לילה כמ"ש בתדבא"ר (פכ"ד) דנצטער אגג שלא יכלה זרעו, ובשכר זה יצא ממנו המן ע"ש (בספ"כ ובפכ"ד), ושמעתי דדבר זה הוא חשק וצער של זרע ישראל כי העמים אין מצטערים כלל בכליון זרעם שחוששים רם להנאת עצמם לבד ודבר זה הי' מצד השורש שהי' בו בבני בניו של המן שיצאו ונדבקו בישראל [וזהו שכרו יציאת המן שבו הי' גילוי כח יציאת בני בניו דע"כ נקראו על שמו ב"ב של המן], וכך האמת כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופום שהם חכמי או"ה ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם נמצא מאמר החכם רוב הבנים רקב הממון, והנה כל חכמתם למאס ברבוי בנים מפני שיחסר ממונו עי"ז ואף המן שהי' גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו עכ"ז הקדים כבוד עשרו דלולי זה לא הי' אצלו רבוי הבנים התפארות כלל, וקדמוני המתפלספים מבנ"י העתיקו מאמר חכם או"ה הנזכר כאלו הוא דבר חכמה באמת, ובאמת זהו מדתן של עכו"ם משא"כ אצל בנ"י הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום שיקוו להש"י דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו, ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמשז"ל במ"ק (כ"ד ב') ובמס' שמחות (פ"ג ה"ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר, וע"כ כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם, וע"כ זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כח הפו"ר דויגו לרוב, וכן עיקר שם אפרים כי הפרני וגו', וכן אמרו בני יוסף ליהושע ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ד' שבו שרש כח הריבוי הראוי לזרע ישראל שזכתה לו רחל ע"י צעקתה להש"י על זה במילוי חסרונה, וע"כ קראתו יוסף לומר יוסף ד' לי בן אחר כי לא נסתפקה בו עדיין שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לרבוי בנים, ואע"פ שהוא לבדו יד לשטנו של עשו וכל הריבוי יצא ממנו, מ"מ אחר שכבר יצתה מחזקת עקרה א"צ עוד ללאומים תחתי' לפי שבב' פעמים הויא חזקה ע"כ בקשה רק על בן אחר שבזה צריכה לתפלה עדיין ושוב אח"כ ודאי תהי' יולדת והולכת ככל הנשים אבל נצנצה רוה"ק דהיתה ראויה רק לבן אחר וגם זה בצאת נפשה בלידתו כי היא היתה עקרה באמת וכל לידה הי' ע"י פקידה פרטית ואף לידת בנימין הי' לגבי יעקב פקידת ישועה מימינו וחסדו של הש"י להוליד עוד שבט בישראל, אבל היא קראתו בן אוני וצערה ואין זה פתיחת שער של ישועה כלל שאין האדם מבקש בן שהוא יצטרך למות ח"ו עי"ז בלא עתו רק שיולדו במלאות שנותיו, אבל היא גרמה לנפשה דאע"פ שעיקר מבוקשה הי' ע"י דותרא רחל כי לא ילדה שנצטערה ע"ז לבד והוא העיקר הקודם מ"מ נאמר ג"כ ותקנא רחל באחותה שגם הקנאה נטפל לה, וזה הביא עלי' חרון אף דיעקב כי הקנאה והכעס שרש אחד להם ומצד היצר דרציחה שכיחא בגלעד ושכם (כמ"ש במכות י' א') שבחלקו של יוסף אע"פ שהוא באמת נחלת עשו דעל חרבו יחי' שזה חיותו, אבל אצל בנ"י אדרבא זה היפך חיותם דהקנאה מוציא את האדם מן העולם (כמשנה אבות פ"ד מכ"א) וע"כ משיח בן יוסף יהרג וחיים יזכה רק משיח בן דוד דמזרעא דלאה, אבל מ"מ יש רוגזא דרבנן דטבע (כמ"ש בזה"ק ח"ב קפ"ב ב') וצורבא מרבנן דרתח דאורייתא מרתחא לי' (כמ"ש תענית ד' א') וזהו קנאת רחל שהי' קנאת סופרים דתרבה חכמה (ב"ב כ"א א') הבא ע"י רוב כעס ורוגזי' דיעקב דאורייתא מרתחא לי' שהוא שורש התורה אמת ליעקב, ומ"מ השי"ת אוהב משפט ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה כמדת החומד את שאין שלו דשלו נטלו ממנו כמ"ש בסוטה (ט' סע"א) והיא ח"ו לא חמדה את שאין שלה וע"כ ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מ"מ הקב"ה מדקדק על הצדיקים ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה, וחנה לא נתקנאה עוד בצרתה ולא חמדה ג"כ לבנים מעצמה כי ידעה ההלכה דאשה אין מצווה על פו"ר והיתה מסתפקת עצמה בהבטחת אלקנה אנכי טוב לך מי' בנים שהוא יהי' החוטרא לידה ומרא לקבורה לולי שכעסתה צרתה, וז"ש ראה תראה בעיני אמתך שמתוך העינוי והצער של צרתה ביקשה, ואף שהיא לא נתקנאה בה כלל לבקש את שאינו שלה צרתה הצירה לה להרעומה, והרגישה דחשק זה אינו כחשקה של רחל שיהי' המשפט לתת לאומים תחתי' ולא רצתה ג"כ בעונש חברתה על ידה, ע"כ התחכמה לפתוח שער חדש בקריאת שם צבאות דאז"ל (ברכות ל"א ב') שלא הי' אדם שקראו כן עד שבאה חנה, וידוע דמשם זה הוא יניקת הנביאים, וע"כ זכתה להוליד שמואל שנקרא בדרז"ל רבן של כל הנביאים כי עד ימיו אין חזון נפרץ וכן שלשלת התורה שא' בריש אבות וזקינים לנביאים היינו משמואל ואילך הוא התחלת הנהגת הנביאים וכל דורות השופטים שעד ימיו הם דורות הזקינים וחנה עצמה זכתה ג"כ להיות מז' נביאות שהיא פתחה שער זה דיניקת הנביאים ומשדיה ינק שמואל, דענין הנבואה בדורות הנביאים הוא התייחדות נפשות פרטיות שזכו לנבואה דלא כל אדם זוכה לזה וכמש"נ נביא מקרבך וגו' יקים וגו' אותו (שהש"י) מקימו, וכאז"ל (במדרש שמואל פ"ג וברש"י שם א' כ"ג) דהי' ב"ק מפוצצת קודם דעתיד שמואל להוליד כי הנביא הי' מוכן לכך בתחלת היצירה מה שהש"י הקים נפש זה לנביא וכמש"נ בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגוים נתתיך ואע"פ שהבחירה ביד האדם היינו דבידו להיות אח"כ נביא שקר ומנביאי הבעל וע"ז וכמש"נ כי יקום בקרבך נביא וגו' שגם הוא נקרא נ ביא סתם ויש בו כח הנבואה אלא שהוא יקום מעצמו ולא נקרא שהק"ה מקימו עוד כי האלקים עשה את האדם ישר ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין ומפי עליון לא תצא הרעות רק נקרא על שם עצמו, ומ"מ כח הנבואה שבו ביצירה לא אבד, וכ"ה ברמב"ן עה"ת מענין הכח שבמקצת נפשות הנקרא בל"ע כיהון ע,ש, וכך קבלתי שיש במקצת נפשות כח השגת רוה"ק בידיעת עתידות וכדומה בתולדה גם בדורות הללו, ונמצא הנבואה הוא ענין מיוחד לנפשו כי מיוחדות, וז"ש ונתת לאמתך זרע אנשים ואז"ל (ברכות ל"א ב') איש באנשים היינו שלא רצתה ג"כ שיהי' מיוחד ומצויין ביותר שתשלוט בו עה"ר, ולפי שהיא בקשה להולד אותו שמואל שנתפרסם ע"י הב"ק שהוא נפש מצויין בתולדה ויצירה מה שלא הי' עד היום, דכתר תורה מונח לכל וכל הרוצה לזכות יוכל לזכות בו: