פוקד עקרים · פרק ב׳, ד׳

וגבי לידת יצחק לא נאמר זכירה בפעל בלשון הכתוב רק כאשר אמר היינו שכבר הובטח כי ביצחק יקרא לך זרע כי דרגא דיצחק הוא למעלה ממדרגת הזכירה כמשז"ל (בתו"כ בחקותי ורש"י עה"ת שם) ע"פ וזכרתי את בריתי דביצחק לא כתיב זכירה דאפרו צבור ומונח היינו דזכירה שייך על דבר שאינו לפניו משא"כ במה שלפניו ונוכח עיניו ודרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניי' כמ"ש בפרע"ק (פ"ט ב') היינו ע"י תוקף היראה זוכה לראי' דד' לנגדי תמיד ונוכח עיניו וכך הוא נוכח עיני השי"ת דד' צילך כידוע ולא שייך גבי זכירה כלל ולפי שגילוי דבר זה הוא רק לעתיד שנאמר כי עין בעין יראו וגו' אבל בעה"ז התגלות כזה נעלם ע"כ הי' ציוי העקידה שהוא היפך הבטחת ביצחק יקרא וגו' ורז"ל אמרו דפרחה נפשו בשעת עקידה וחזרה לו היינו דהשגה כזו אין לה מציאות בעוה"ז כלל ולשלימות השגה זו הגיע בשעת עקידה ומאז והלאה הוא דאפרו צבור וע"ז הוא העקידה ופריחת נפשו שד"ז עולה כולו כליל להש"י ואין לו שייכות מציאות בעה"ז הגופני וזהו ג"כ העלם מלת זכירה בפעל בלידתו ורק ברמז דכאשר אמר דסוף סוף הבטחתו ית' אמת כי ביצחק וגו' ורז"ל אמרו (בבר"ר פס"ה) דמאז כהו עיניו ע"י שראה מלאכים היינו דנעלם מעיניו חיזו דהאי עלמא ע"י שזכה להשיג הראיי' האמיתית דעין בעין וגו' ועי"ז זכה דייחד הש"י שמו עליו בחייו ומשום דנחשב כמת וכנסתלק מהאי עלמא עי"ז תיכף משעת עקידה ועי"ז חזרה נפשו, ומש"נ בתורה כי זקן יצחק ותכהינה עיניו היינו אז כהו גם מראות ראי' גופנית להכיר בין יעקב לעשיו שזהו ראי' דההוא עלמא, ודבר זה הי' ע"י עשן ע"ז דנשי עשו וכל הטעמים שארז"ל בזה אמת, וגם חבקוק בנה של שונמית שאמר ד' שמעתי שמעך יראתי זכה ג"כ לראיה בגימט' של שמו, והוא מסטרא דיצחק כידוע בזוהר (בשלח מ"ד מ"ה וש"מ) דע"כ מת היינו שחיים כאלו אין לו מציאות בעה"ז עד שהוצרך אלישע לשים פיו על פיו כו' להמשיך לו מחיים שלו שזה יהי' מלבוש לחיותו להעלימו בעוה"ז ובזה יהי' לו מציאות בעוה"ז, ולפי שהיא היתה דחיל מרבנן דהשכר תתני רבנן כמ"ש בפב"מ (שבת כ"ג ב') כי מדת היראה היא סטרא דנוק' אשה יראת ד' כנודע ורק מאן דרחום הו"ל בנין והיא דחלה כמ"ש הנה חרדת אלינו את כל החרדה וע"כ ותעמוד בפתח הוא היראה שהיא השער לד' אשר צדיקים יבואו בו כנודע, וכן בפשוטו מפני היראה עומד בפתח כי ירא מגשת אליו, ע"כ הבטיחה רק את חובקת בן לחבוק לבד דבן בתוקף יראה בזה הראוי לאשה יראת ד' א"א להתקיים בעוה"ז וע"כ אמרה לו אל תכזב שאינה רוצה דבר הפוסק כמים אשר יכזבו מימיו וזכתה לזה שלה הי' דבר הפוסק אלא שהוצרך ללבוש של אלישע ולפי שבזכותו הי' לה דכפי המשפט היתה ראוי' רק לבת וחתני רבנן, אבל שרה היתה רחמי רבנן כמדתו של אאע"ה במדת האהבה אלא שנטפלה אלי' היראה מסטרא דנוק' ומ"מ עדיין לא נתגלית שלימות מדת היראה עדיין כלל בעולם עד שלא נברא יצחק מצד עצמו שהי' אב העולם הוא שחפר ומצא שורש מדת היראה בשלימותה וכשנשלמה מדריגתו בשעת העקידה אז נשלם ג"כ מדריגת שרה ושלמו ימיה אז ושלא נחשוב כי מיתתה אז הי' להצלת יצחק שהיתה הוא חילופו עכ"נ ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה שהימים הללו היו שני חיי' שנמלאו ימיה ולא נחסרו כלל. ועז"א ג"כ בבר"ר (רפנ"ח) ע"ז פסוק יודע ד' ימי תמימים ששנותיהם תמימים ע"ש: