מדרש פנחס · פרק א׳, ח׳

כשבאים לאדם הרהורים ח"ו שמעתי מפיו כמה דברים, א') הוא כי ההרהורים הבאים לאדם הוא ע"י הסתלקות המוחין והם הסתלקות החסדים ועצה היעוצה שיאמר חטאתי עויתי פשעתי ויכה על לבו ועי"ז חוזרים להתגלות ועי' בכוונות. ב') הוא עפ"י שהקשה קושיא גדולה ועצומה כי ק"ש הוא דאורייתא ותפלה הוא דרבנן ואיך יצדק שיהיה ק"ש בעולם הבריאה ותפלה בעולם האצילות והי' עפ"י גמ' דברכות אם רואה אדם שיצרו וכו' יקרא ק"ש וסיפר ג"כ מעשה נפלאה שאירע בזמננו ששני ב"א היו הולכים בלילה ותעו בדרך וראו מרחוק אש ביער והלכו להתקרב לשם. וכשנתקרבו לשם ראו שהאש בוער באויר לא על הארץ והבינו שאינו אש ממש והם היו אחד ת"ח ואחד ע"ה ואמר הע"ה להת"ח קרא אתה ק"ש ואני אומר אחריך מלה במלה ועשו כנ"ל והתחיל' האש להתקטן עד שהגיעו לתיבות ובשעריך היה גדול כמו מטבע סלע וכשאמרו תיבת ובשעריך שקע ולא נראה כלל (והוא נסע ג"כ פ"א במקום ותעה ג"כ בדרך) וכשאדם הולך מעולם לעולם גבוה אזי יש עליו קיטרוגים ע"כ תיקנו אנשי כנה"ג קודם עולם היצירה שהיא ברוך שאמר לקרוא ק"ש קטנה כדי לגרש מעליו כל הנ"ל ואח"כ כשהולך לעולם האצילות שהוא יותר עליון במעלה צריך לקרות ק"ש גדולה נמצא כי הק"ש היא הכנה לתפלה שהוא בעולם האצילות כ"א לא ע"י הק"ש לא היה יכול לבא לעולם האצילות ע"כ קורא ק"ש בעולם הבריאה וכו' ואמר מורי ג"כ עצה להרהורים שיקרא ק"ש ומי שחלק לו ה' בכוונות האר"י זלה"ה יראה לכוין ג"כ קצת כוונות (ער זאל צו לייגין איין כוונה). ג') הוא לכוין בשם א"ל שדי גימטריא משה והוא לשון הוצאה כמו מן המים משיתהו והבן זה מאוד, ודבר זה הגם לא שמעתי מפיו רק בשמו ואמרו לי שמשמעות דבריו היו שזה הוא להסיר מעליו ההרהורים לעולם וגם שמעתי בשמו ליטול ידיו במים וע"י שמטהר ידיו סרים ג"כ הרהורים כו', ודבר זה ראיתי ממנו כמה פעמים: