מדרש פנחס · פרק א׳, נ״א

יש בני אדם שמתפללין בכח גדול ובקולות גדולות תמיד ואמר כי איתא בזוהר מאן דקטיל חויא יהבין ליה צלותא דאיהי ברתא דמלכא ואם כן צריך האדם להשגיח אם ניתן לו צלותא אם לאו וסיפר שבא לפניו איש א' וקיבל לפניו על שהיו לו הרהורי ע"ז והשיב ג"כ כנ"ל כי אם אין נותנים לו התפלה מן השמים והוא רוצה ליקח מעצמו בת מלך הנ"ל הוא חציפותא כלפי שמייא ומנדין על כבוד הרב וע"ז נקרא חרם כמ"ש חרם הוא וע"כ באו לו הרהרים הנ"ל וצוה לו לקבל נזיפה וכ"פ הזוהר להתפלל בהכנה ובמתון בפרט בר"ה שהקב"ה נקרא מלך צריך מאוד ליזהר בזה ואמר פי' של קטל לחויא הוא שיהיו בעיניו לאין ממש ואז יהבין לו וכו' והסי' הוא כשניתן לו צלותא הוא שמתגלגלין דמעות בעיניו כי ב"פ דמעה בגי' רחל שהוא ברתא דמ"ל כידוע וסיפר ג"כ שנתארח אצל אדם גדול וקיבל לפניו על הנלוים אליו שאינם מתפללין עמו כי זה לומד וזה ישן ואמר לו תראו כשאתפלל אני לפני התיבה שיתפללו כולם ביחד עמו וכן היה כי אתם מתפללין קודם שנתן לכם התפלה אבל כשניתן התפלה מן השמים והיא נקרא ברתא דמלכא שהוא אחדות אז נעשה ג"כ אחדות למטה והבן.