מדרש פנחס · פרק א׳, מ״ו

איתא בגמרא דעירובין דנ"ד לא תיתיב אכרעיה וכו' אם אדם משים עצמו כמדבר וכו' ואם הגיס דעתו וכו' כי כתוב בע"ח שאין לך יום דומה לחבירו ואין לך שעה וכו' כי הקב"ה מחדש בכל עת ורגע את כל העולם וכשאדם הוא בעיניו לאין ממש אז הוא בבחי' יפשוט צורה וילבוש צורה ויכול לקבל בכל עת ורגע חיות חדש' משא"כ כשהוא בבחי' יש והקב"ה רוצה לחדש עולמו הקב"ה משפילו (ז"ל ער ווארפט אים אראפ) וכשאדם הולך לישן ואמר בידך אפקיד רוחי בכוונת הלב והוא ממארי דחושבנא ובוכה אזי עולה הנשמה בלילה ומקבל חיות חדש' כמ"ש חדשים לבקרים מה שאין כן כשאינו עושה כו' א"א לו לקבל חיות חדש' אלא ע"י חולשא או ע"י מקרה הזמן (ז"ל איין איבער גאנג אפילו אי"ן גוטיר) וזהו שוא לכם וכו' אוכלי לחם העצבים הוא חולי הגוף כמ"ש כל אוכל תתעב נפשם כן יתן לידידו שנה שהוא ניצול מזה ע"י השינה וכו':