מבוא השערים · פרק ט׳, ל״ב

התעוררות הרע אשר בגופו יסודותיו והרגשות אשר הוא מתאפק לא תשקוטנה, ושאיפתו העיוורת שאיפה בהמיות בלא דעת אנושי הבאה מן כחות ויסודות גופניות בלא דעת ושכל, לא לגמרי תחדלנה כל עוד שגוף, כחות ויסודות בו, אף אם ירצה ויעבוד האיש לרחק אותן מלבו, רצונו ומחשבתו, כיון שמהם בעצמם מגופו, כחותיו ויסודותיו תאוותיו באות, ואף אם זמן הרבה לא ירגיש אותן ויחשוב טהרתי מחטאי ומזוהמתי, רק נכפפו לבד בו, ולימים יבואו שוב יכולים להתלקח ולהתלהב ח״ו, ויש שח״ו אחר זמן, עוד מתלקחים יותר, כטבעיות כל כחות האדם שכאשר מעצירים אותם זמן רב עוד מתרגזים ומתגברים יותר. ולא עוד, אלא שהרבה פעמים גם מתחילתן קשה לו להאיש למשול על עצמו לכבשם ולכופם, ונשאר לו רק רצון טוב לבד מבלי אשר יבצע ויעשה את מעשיו הטובים, מפני שאין לו להיצ״ט שלו כלום, כחות ויסודות גופניות במה להתלבש ובמה להשתמש, כי כבשם היצה״ר לעצמו, והטוב שבו רק ברצון לבד הוא ולעומת זה כל גופו לתאוה ר״ל הוא.