מבוא השערים · פרק ט׳, י״ג

אבל הבעש״ט זצ״ל בדרך החסידות כיון שגם את הגוף בעצמו, גם את דברי העולם בעצמם בהמשכת קדושתו קידש, לכן גם האכילה בעצמה עבודה וקדושה. ולא יסתגף האדם רק יתאמץ במעט מעט לשבור כח התאוות וכו׳ עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה ושורשה בכל דבר גשמיות ג״כ כנ״ל בנועם אלימלך הקדוש. האיש ישראל בשעה שעומד בעבודת הקודש בתפילה ותורה וכדומה. אז כיון שהוא מתאחד כ״כ בד׳ עד שגם הארת עצמותו ית׳ המתלבש, לא המלבוש לבד, בו, כנ״ל, לכן התעוררות עצמותו התלהבות אהבה ויראה שבו, הוא הוא יסוד וממשיות הכוונה כמו שאמרנו לעיל, גם היא הנשמה של תיבות התפילה, דיבורו שמדבר את התיבה גוף הוא ובהתלהבתו שהוא הארת ד׳ נותן בה נשמה, האיש נותן נשמה בהתיבה, צוהר תעשה לתיבה, צהירות ואור תתן בה, אמר הבעש״ט זצ״ל, וכן אמר בקדשו אדם שהוא קורא בתורה ורואה האורות של האותיות שבתורה אע״פ שאין מבין הטעמים כראוי כיון שהוא קורא באהבה גדולה ובהתלהבות וכו׳ אע״פ שהוא מגמגם וכו׳ הש״י אוהבו מאוד ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה, ולא עוד אלא המכוון בתפילתו וכו׳ אינו מכוון רק כוונות הידועות לו אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדולה, נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמו ומאליהן, וכו׳ הק׳. [ליקוטים יקרים].