מבוא השערים · פרק ו׳, כ״ג

למשל איתא בזוה״ק ויקרא ד׳ ע״ב, ולא עוד, אלא דישראל אשלים מהימנותא בארעא, וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו, כביכול שמא קדישא אשתלים, דתנן דא סליק ודא נחית [היינו שנעשה פירוד בין האותיות יק״ו לאות ה׳ שבהו״י] וכו׳ וכולא בגין דכנסת ישראל בגלותא וכו׳, כדין קב״ה אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה וכו׳ ולית מאן דאתער רוחי׳ עכ״ל הק׳. ומפרש המ״מ, אשלים מהימנותא בארעא, פי׳ שע״י ישראל נתגלית אמונתו ית׳ בעולם. וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, פי׳ שע״י מעשיהם הטובים גורמים יחוד בין זו״נ וכו׳, נמצא שע״י נשלם שם הוי׳ ע״ש. שכל פירושו הוא שישראל רק גורמים ופעולתם אשר גורמים, היא למעלה. ובמה גורמים, במעשיהם. ישראל אשלים מהימנותא בארעא, מפרש שגרמו לגלות אלקותו ית׳ בעולם. וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, ג״כ שע״י מעשיהם הטובים גורמים יחוד בספירות קדושות אשר במרום.